מבקר היין לא מת וגם אין סיבה להספיד אותו / מאת יונתן לבני

קראתי בעניין רב את מאמרו של כתב היין האיכותי דוד אמזלג, המפרסם את דבריו באתר Winethoughts.blog על עתידה של ביקורת היין. אני מסכים עם חלק מן הדברים, בעיקר עם הטענה שהבינה המלאכותית והרשתות החברתיות משנות את האופן שבו הציבור נחשף ליין ולמידע עליו. אבל אני חולק על מסקנתו העיקרית של אמזלג, שהוא לדעתי ממבקרי היין הטובים בארץ, כי מבקר היין, כאדם בעל סמכות ושיקול דעת אישי, הגיע לסוף דרכו.

נדמה לי, שיש כאן החמצה של המרכיב המהותי ביותר בביקורת יין: יין הוא, לפני הכול, עניין של טעם וטעם הוא עניין אישי וסובייקטיבי. אפשר ללמוד הכול על אזור הגידול, על הרכב הקרקע, על תנאי האקלים, על שיטות התסיסה ועל משך ההתיישנות בחבית. אפשר אפילו לדעת אילו תרכובות כימיות וחומרים ארומטיים מצויים בכוס. אבל, כל הידע הזה אינו יכול לקבוע אם היין ימצא חן בעיניי או בעיניך. שני מבקרים, בעלי ידע עצום וניסיון של עשרות שנים, עשויים לטעום את אותו היין ולהגיע למסקנות שונות לחלוטין. האחד ימצא בו מורכבות, אלגנטיות ועידון; האחר יחשוב שהוא חסר אופי או מאוזן פחות מכפי שהיה רוצה. מי מהם צודק? לא בהכרח רק אחד מהם. שניהם עשויים להציג עמדה מנומקת וראויה.

ביקורת יין אינה פסק דין מדעי. היא שיפוט אנושי ואישי, הנשען על ידע, ניסיון, חושים וטעם. זו בדיוק הסיבה לכך, שאני סבור שמבקרי היין לא איבדו את חשיבותם. מבקר יין טוב אינו רק אדם שיודע לזהות ניחוחות של דובדבן שחור, קסיס, עור או טבק. הוא אדם שטיפח במשך שנים תפיסת עולם שלמה ביחס ליין. יש סגנונות שהוא מעדיף, תכונות שהוא מעריך ואחרות שהוא מסתייג מהן. דווקא הסובייקטיביות הזאת מעניקה לביקורת שלו את ערכה. כאשר אני קורא מבקר יין במשך שנים, אני לומד להכיר את טעמו. אני יודע מתי הוא נוטה להתלהב מיין עוצמתי ומרוכז, ומתי הוא מעדיף יין מאופק, אלגנטי ובעל חומציות מודגשת. אני יכול להסכים איתו, אבל גם לחלוק עליו. לעיתים דווקא העובדה, שהוא אוהב יין מסוים, עשויה ללמד אותי שהיין הזה אינו מתאים לטעמי. כך נוצר קשר של אמון בין המבקר לקורא. לא משום שהמבקר יודע הכול, ולא משום, שדעתו היא אמת מוחלטת, אלא, משום שיש לו קול אישי, עקבי ומזוהה.

ומי הוא בעצם מבקר יין? מי העניק לו את הזכות לקבוע שיין אחד טוב ממשנהו, שיין מסוים ראוי ל־95 נקודות, ואילו אחר אינו ראוי אלא ל־85? האם מדובר באדם שניחן בחוש טעם יוצא דופן, או באדם שרכש במשך שנים ידע, ניסיון ויכולת להבחין בדקויות שאינן נהירות לשותה היין הממוצע? אני עוסק בעולם היין שנים רבות. מבקר ביקבים, טועם יינות, פוגש ייננים וכותב על יינות ישראליים ועל יינות מרחבי העולם. ככל שחולפות השנים, אני משתכנע יותר שביקורת יין היא מקצוע המחייב לא רק ידע וניסיון, אלא גם מידה רבה של צניעות. ובעיקר, יש להבחין בין טעם אישי לבין הערכה מקצועית. אדם רשאי לאהוב יין מתוק, יין בעל גוף מלא או יין קליל וחומצי. זוהי זכותו המלאה. אך מבקר יין אינו רשאי להסתפק בקביעה שהיין אינו מוצא חן בעיניו. עליו לדעת להסביר מדוע, לבחון את איכותו, את האיזון בין מרכיביו, את מורכבותו ואת מידת הצלחתו לבטא את אזור הגידול ואת כוונת היינן.

לעיתים אני טועם יין עשיר מאוד, בעל ריכוז פרי גבוה ושימוש ניכר בעץ אלון. ייתכן, שאעדיף לשתות יין מאופק יותר, אלגנטי ובעל חומציות רעננה. אך אין פירוש הדבר, שהיין העשיר הוא יין רע. תפקידי כמבקר הוא להבין מה ביקש היינן ליצור, ולבחון עד כמה הצליח במשימתו. כאן אני מבקש לערוך השוואה לעולם אחר הקרוב מאוד ללבי: עולם המוזיקה הקלאסית. במשך שנים רבות אני עוסק לעומק במוזיקה של ריכרד וגנר וגוסטב מאהלר, שני מלחינים שאני מכיר היטב, ושיצירותיהם מלוות אותי וחלק ניכר מחיי. דווקא ההיכרות המעמיקה הזאת לימדה אותי עד כמה שיפוט אמנותי הוא עניין אישי, גם כאשר הוא נשען על ידע ועל ניסיון של עשרות שנים. שני מבקרי מוזיקה בעלי ידע עצום יכולים להאזין לאותו ביצוע של הסימפוניה התשיעית של מאהלר ולהגיע למסקנות מנוגדות לחלוטין. האחד ימצא בפרשנותו של המנצח עומק רגשי יוצא דופן; האחר יחשוב שהיא איטית מדי, רגשנית מדי או חסרת מתח פנימי. שניהם מכירים את הפרטיטורה, את ההיסטוריה של היצירה ואת מסורת הביצועים שלה. ובכל זאת, הם שומעים אותה אחרת.

גם ביצוע של „טריסטן ואיזולדה” מאת וגנר עשוי לעורר התפעלות עצומה אצל מבקר אחד, בעוד שהאחר ימצא בו חולשות משמעותיות. אין פירוש הדבר, שאחד מהם אינו מבין את המוזיקה. פירוש הדבר הוא שהחוויה האמנותית אינה ניתנת לצמצום למערכת אחת של מדדים אובייקטיביים. האם מישהו מעלה על דעתו לטעון שבשל חילוקי הדעות הללו אין עוד צורך במבקרי מוזיקה? להיפך. דווקא המחלוקת בין המבקרים מעשירה את ההאזנה שלנו, מלמדת אותנו לשמוע דברים שלא שמענו קודם, ומעמיקה את החוויה המוזיקלית.

כך בדיוק גם ביין. תפקידו החשוב ביותר של מבקר היין הוא לחנך את החך, להרחיב אופקים ולעורר סקרנות. מבקר טוב אינו צריך לומר לקורא מה עליו לאהוב, אלא לספק לו את הכלים להבין מה הוא שותה, ומדוע יין מסוים שונה מיין אחר. בעיה נוספת בעולם ביקורת היין היא שיטת הניקוד. במשך השנים הפכו המספרים, ובעיקר סולם מאה הנקודות, למעין “אמת מוחלטת”. יין שקיבל 96 נקודות נחשב בעיני רבים לטוב יותר מיין שקיבל 93 נקודות. אלא שהמציאות מורכבת הרבה יותר. האם באמת אפשר לכמת חוויה חושית, תרבותית ואישית במספר אחד? האם ההבדל בין 93 ל־95 נקודות הוא הבדל, שניתן להוכיח באופן אובייקטיבי? ומה יקרה אם נטעם את אותם יינות ביום אחר, בסדר שונה, לצד ארוחה אחרת או במצב רוח אחר? המספרים יכולים לשמש כלי עזר, אך הם אינם תחליף לתיאור היין ולהסבר על איכותו. ציון עשוי להעניק כיוון; המילים צריכות להסביר מה מצא המבקר בכוס, מה הרשים אותו, ומה עורר אצלו הסתייגות.

יש גם עניין של יושרה מקצועית. עולם היין הוא עולם קטן יחסית. מבקרים מכירים ייננים, מבקרים ביקבים, משתתפים בטעימות, ולעיתים אף יוצרים קשרי ידידות עם האנשים שאת יינותיהם הם מבקרים. אין בכך פסול כשלעצמו. אולם על המבקר לשמור על עצמאותו, גם כאשר הדבר אינו נוח, או יוצר אי־נעימות. מבקר יין חייב, בראש ובראשונה, להיות נאמן לקוראיו. ועוד דבר חשוב: מבקר יין אינו יודע הכול. גם לאחר אלפי טעימות, אפשר לפגוש יין מפתיע, זן בלתי מוכר, או יינן צעיר, שמצליח לערער תפיסות שהתגבשו במשך שנים. דווקא היכולת להמשיך ללמוד היא בעיניי אחת התכונות החשובות ביותר של מבקר ראוי. מי שסבור שכבר טעם הכול והבין הכול, מוטב שימזוג לעצמו עוד כוס ויקשיב.

ולבסוף, ואולי הדבר החשוב מכל : אי אפשר, שלא להתייחס לבינה המלאכותית, שאמזלג מציע להיעזר בה. יש לה יכולת מרשימה לאסוף מידע, להשוות, להסביר ולסכם. אבל, דבר אחד ראוי לזכור: הבינה המלאכותית אינה שותה יין. אין לה חך או מערכת חושים אנושית. היא אינה מריחה את היין, אינה חשה את החומציות בפיה, ואינה חווה את השינוי המתרחש בכוס לאורך הארוחה. כשהיא מתארת יין, היא נשענת על מידע ועל טקסטים שנוצרו בידי בני אדם, ובהם ייננים, חוקרים ומבקרי יין שטעמו, התרשמו וכתבו. דווקא אלה, שאמזלג סבור שאין צורך בהם, הם אלה שעל פיהם קובעת הבינה המלאכותית את עמדתה. היא יכולה לסייע לקורא וגם למבקר. אבל, היכולת לעבד (או לאבד !..) תיאור של חוויה אינה החוויה עצמה. ללא האנשים שטועמים, שואלים, מתווכחים וכותבים, יחסר גם לה המקור האנושי שממנו נובעת ביקורת היין. מבקר היין אינו צריך להתחרות במחשב, בכמות המידע שהוא מסוגל לזכור. עליו להביא אל הכוס ואל הדף את מה שמעניק לביקורת את ערכה: ניסיון, שיקול דעת, עצמאות וקול אישי. מבקר היין לא מת. הוא חי, נושם וטועם. ואין שום סיבה להספיד אותו.