זוכרים את הימים שבהם ארוחת צהריים הייתה אירוע פשוט? פותחים קופסת שימורים, זורקים שניצל פלסטיק למחבת, או במקרה הגרוע – חותכים עגבנייה ומלפפון בלי לחקור לעומק את תעודת הלידה שלהם. אלו היו ימים תמימים. היום, כדי לשרוד ארוחה בחוץ, אתם צריכים תואר ראשון בכימיה אורגנית, מילון צרפתי-עברי מעודכן, ורצוי גם חשבון בנק של בכיר בהייטק שמרוויח מניות בחברה שעוד שניה עושה הנפקה בוול סטריט.
האבולוציה המוזרה של עולם הקולינריה לקחה את הצורך הבסיסי ביותר של בני האדם – לא למות מרעב – והפכה אותו למסע כומתה מפרך.
המרצה בכיתת הלימוד, סליחה, המלצר בשולחן
פעם המלצר היה אומר “בבקשה” ומוזג קולה. היום הוא מגיע לשולחן עם מבט בעיניים של מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב שבא ללמד אתכם פרק בפיזיקה גרעינית. “אז ככה,” הוא פותח במונולוג שנמשך בערך כמו הרצאת TED, “עלי הבזיליקום שמונחים פה ברגישות עברו עיסוי יומי בשמן זית כתית מעולה שנסחט ידנית בידי נזירים בטוסקנה בזמן שירד גשם ראשון. העגבנייה שרויה כרגע במשבר קיומי קל, כי היא נקטפה שתי דקות לפני השקיעה, והיא מלווה ברוטב ויניגרט שאסור לדבר עליו בקול רם ליד ילדים”. ואתה רק רצית צ’יפס בצד, כן?
האם זו מנה או מיצב במוזיאון לאמנות מודרנית?
הגעתם לשלב שבו האוכל מפסיק להיראות כמו אוכל ומתחיל להיראות כמו עבודת גמר של סטודנט לשנקר. מניחים מולכם צלחת ענקית ברוחב של מגרש טניס, ובמרכזה: שלולית קטנה של קצף ירוק, שלושה גרגרי קינואה שהתבודדו, ונתח בשר בודד שמונח באלכסון דרמטי שנועד להביע את כאבו של האדם המודרני. אתה עומד עם הסכין והמזלג ותוהה לעצמך: האם אני אמור לאכול את זה, או שצריך להזמין פקח של רשות העתיקות כדי שלא אפגע במיצב אומנותי בשווי מיליון דולר?
היעלמותה של הצלחת הגדולה
זוכרים את הימים שבהם המנה שלכם הגיעה על צלחת מלאה בכל טוב? איפה הימים האלה. היום המודל השתנה: פחות אוכל, יותר קישוטים. המנה שלך יכולה להגיע בתוך קרטון ביצים ממוחזר, על גבי אבן שחורה שנאספה מנחל החצבני, או תלויה באוויר על וו תלייה של קצבים כאילו הייתה חולצה בזארה. העיקר שיהיה מקום לכל עלי המיקרו-גרינס המיותרים שמפזרים מסביב כדי להצדיק את העובדה שהבטן שלכם תקרקר כבר בדרך החוצה מהמסעדה.
הפודיז: לא אוכלים כדי ליהנות, אלא בשביל הפיד
פעם אנשים היו אכלנים. היום יש “פודיז”. יצור מופלא שמוכן לקבל מנת אוכל קרה לחלוטין, בתנאי שהוא הצליח לצלם אותה מזווית של רחפן, עם תאורה דרמטית ופילטר שמסווה את העובדה שמדובר בעצם בחתיכת לחם עם גבינה לבנה. האוכל עצמו מזמן אינו המטרה; הוא רק תירוץ לייצר תוכן לסטורי שיגרום לכל העוקבים לחשוב שהחיים שלכם הם פסטיבל קאן קולינרי, בזמן שאתם בולעים את הדמעות ושאריות של פסטה קרה.
המחיר: שלושה ביסים, משכנתה אחת
ואז מגיע הרגע שבו מניחים את החשבון. פתאום אתם מגלים שמנה שכללה שלושה ביסים וחצי של פולנטה עולה כמו קניית מצרכים לחודש שלם למשפחה מורחבת. אתה מסתכל על החשבון, מסתכל על הבטן שנשארה בדיוק באותו מצב ריקני, ותוהה איפה בדיוק התפספסנו. מתי הפך חלבון פשוט למוצר יוקרה שנסחר בבורסה?
הטרנד הבא: לשלם על הריח
ואם חשבתם שהגענו לשיא, חכו לטרנד הבא. בקרוב מאוד יגיע השלב שבו נשלם כופר על הזכות לעמוד מחוץ למסעדה ולהריח את האוכל מבעד לחלון מבלי לגעת בו בכלל, כי “חוויית הארומה האולטרה-חושית” נמכרת בנפרד בחבילת פרימיום.
אני לא מבקש הרבה מהמסעדה שלי. רק אוכל טעים, כמות סבירה, מחיר שלא יצריך משכנתה, ומלצר שלא ירגיש צורך להסביר לי את הילדות הקשה שעבר עגבניית השרי בדרך לקטיף.
הכותב הוא מהנדס ויזם הייטק. הכתבה נכתבה בסיוע בינה מלאכותית
Leave a Reply