“לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך” (שמות יג, ז‘) ובהמשך (שם יב, יט) “שבעת ימים לא ימצא שאור בבתיכם“
בחג הפסח חל איסור מהתורה לאכול חמץ. איסור חמץ אינו מוגבל לאכילה או הנאה אחרת מהחמץ אלא אף החזקתו בבית נאסרה. נוסף על האיסור באחזקתו, נקבע כי גם במידה שהחמץ הינו באחריותו של היהודי (למרות מכירתו לגוי) היהודי יעבור על איסור חמץ בחג הפסח.
הפתרון הקדום היה במסגרת מצוות “ביעור חמץ” בה דאגה כל משפחה לצמצם את צריכת החמץ שלה עד לחג הפסח, ואת הנותר שרפו בערב פסח.
כבר בתקופה קדומה תיקנו חכמים אפשרות למכירת חמץ, בה מוכר היהודי את כל חמצו לגוי, ובכך נפטר מאיסור הכרוך בהחזקת החמץ. בתחילה היה הנוהג להעביר את החמץ פיזית לרשות הגוי, אך במשך השנים השתכללה השיטה והחמץ נשאר בתוך רשותו של היהודי, והגוי שכר ממנו את המתחם בו מונח החמץ ובנוסף קנה הגוי את תכולת החמץ. בזמנם הייתה זו מכירה גמורה, וזכותו של הגוי הייתה להיכנס בכל ימי חג הפסח וליטול את החמץ “שלו” הנמצא במתחם “שלו” בתוך חצרו של היהודי. במקרים רבים אף קיבל הגוי מפתח למחסן בו אוחסן החמץ, שכן בפועל הוא הבעלים.
עם השינויים החברתיים והמעבר לחברה עירונית, מוסדה מכירת החמץ וגוי אחד היה קונה במרוכז את כל החמץ של בני הקהילה. כיום, מרכזת הרבנות הראשית בכל עיר את מכירת החמץ העירונית (הביתית והמוסדית) ומוכרת אותה לגוי.
כבר בעבר הועלו טענות נגד מכירה זו שהיא למעשה פיקציה, כאשר ידוע שלאחר הפסח יחזור הגוי וימכור את חמצו ליהודי כמדי שנה. ואכן, היו רבנים שלא הסכימו לבצע מכירה כזאת לחמץ גמור שהוא באיסור תורה.
עם השינויים החברתיים והכלכליים הוחרפה שאלת הפיקציה, שכן בעבר הייתה רק חסרה גמירות דעת של הקונה, אך ודאי שהמוכר (היהודי) הסכים למכירה, ואילו כיום לגבי חמץ הנמצא בבעלות גופים כלכליים (רשתות מזון, רשתות שיווק, מפעלי מזון) חסרה אף גמירות הדעת של המוכר. שכן מבחינת המכירה רשאי הגוי לשלם עבור כל הסחורה ולקחתה אף לאחר הפסח, ואף מנכ”ל של גוף כלכלי גדול לא יהא מוכן לקחת סיכון כזה, להישאר ללא סחורה במוצאי החג.
בעיה זו הועלתה לפני שנים אחדות על ידי הגאון רבי יוסף אלישיב מירושלים, במסגרת דיון על תוקפה של פיקציה אחרת, היתר העיסקא המסדיר את בעית הריבית הבנקאית.
לדבריו, הנהלות הבנקים חתמו על היתר עיסקא, כדי לרצות את הלקוחות הדתיים אך לא הייתה להם כל כוונה להתייחס לכך כאל מסמך משפטי מחייב. הבעיה עלתה בעקבות תגובת אחד הבנקים במהלך דיון משפטי, לפיו הנהלת הבנק רואה בהיתר עיסקא, “חוזה לצרכים דתיים” בלבד.
בעקבות זאת הורה הרב אלישיב כי אין תוקף כלל להיתר עיסקא בהעדר גמירות דעת אחד הצדדים.
בדומה לכך, גם במכירת החמץ מביא חוסר גמירות הדעת של אחד הצדדים (לפחות) לשלילת תוקפה של המכירה. כדי לפתור בעיה זאת הציע להוסיף הצהרה בסוף שטר מכירת החמץ, שלפיה המוכר מצהיר בזאת, כי המכירה היא גמורה ותקפה, והוא מוותר מראש על טענה כי היא נעשתה לצרכים דתיים בלבד.
ומכאן לבעיה הביטוחית במכירת החמץ – חמץ של גוי (הרי מכרנו לו את החמץ) נותר מאוחסן בידי יהודי כשהאחריות על היהודי ובכך היהודי עובר על איסור חמץ בפסח.
ולכן, אף אם כל המכירה הייתה כדת וכדין עדיין לא הועלנו בדבר שכן בפנינו חמץ של גוי הנמצא ברשותו של ישראל ובאחריותו. לעומת זאת, ברור גם שאין באפשרותו של גוי יחיד לקבל על עצמו אחריות על חמץ הנמצא בבתים שונים ורבים ובמחסני חברות אשר אין לו כל גישה אליהם.
לכן קבעה הפסיקה הרבנית, שיש להוסיף לנוסח מכירת החמץ לגוי גם סעיף העברת אחריות, אשר לפיו מועברת כל האחריות על כתפו של הגוי. וכך היא ההנחיה לרב המארגן את עסקת המכירה מול הגוי: “על המוכר להדגיש בפירוש לקונה שכל האחריות על החמץ, כולל פשיעה, גניבה ואבידה ואונסים, מוטלים משעת המכירה ואילך, אך ורק על הקונה בלבד”.
בכך נפתרה בעייתו של היהודי, אך מה על הגוי? הגוי נכנס כמבטח מול המוכר בקשר לכל הסיכונים הקושרים בכל הסחורה ולכל תקופת הממכר (לפחות לימי הפסח).
כל זה היה טוב בעבר, כשהיה מדובר בכמות שולית של חמץ וביחסי היכרות עם הגוי. מסתבר שהגוי היה מוכן להיכנס לסיכון זה (אחריות “ביטוחית” על החמץ) בתמורה ליחסי מסחר או טובת הנאה אחרת.
אולם כיום, כאשר מדובר בפער לא הגיוני בין מצבו הכלכלי של הגוי לבין הסיכון הביטוחי אותו הוא נוטל על עצמו, האם לא ברור כי הגוי אינו מתייחס כלל ברצינות לעסקה וממילא אין לו גמירות דעת אם סוגיה זו לא מוסדרת?
לכאורה, הפתרון הראוי והרצוי הוא להוציא פוליסת ביטוח למשך ימי הפסח על שמו של הגוי. הפוליסה תוצא על ידי אדם שלישי, כדי שלא יהא נחשב הדבר כאילו היהודי המוכר נושא באחריות הביטוחית או שחברת הביטוח תוציא פוליסה ללא תמורה לטובת הגוי (כאשר ממילא היא גבתה מהיהודי את מלוא הפרמיה השנתית).
ועדיין קיימות שתי בעיות:
- חובת הקטנת הנזק. המבוטח אמור לפי ההסכם עם חברת הביטוח לגשת במקרה שריפה או פריצה ולסייע (בפתיחת המחסן, ופעולות נוספות) לפי העניין. אי שיתוף פעולה כזה עלול לפגוע בכיסוי הביטוחי על הנזק שנגרם. והרי במקרה שלפנינו, הגוי ודאי לא ייגש לפתוח את המחסן, לא יעמוד לשמור ולא יארגן את הפועלים ולא יבצע אף לא פעולה אחת שבעל נכס סביר מבצע בנכסיו. מבחינה מעשית, אין הגוי יודע כלל את מיקומם והיקפם של כל ה”נכסים” שנקנו על ידו, והפרוסים על פני מקומות נרחבים.
היהודי ודאי אינו יכול לגשת בחג הפסח ולסייע בידי צוותי החירום, שכן הנכסים אינם שלו, ואין לו כל זיקה אליהם, ואם הוא ידאג לשלמותם, אזי הוא מגלה בפעולה זאת, כי גם מבחינתו כל המכירה היא פיקציה.
פתרון בעיה זו יכול לבוא בהסכמה של חברת ביטוח לפטור את המבוטח בתקופת הפסח מחובתו בעניין סיוע דחוף לצוותי החירום.
ואולם, למרות שבפתרון לעיל התגברנו על בעיית החמץ שכבר אינו בבעלותו של היהודי, וכמו כן אינו תחת אחריותו הביטוחית שהועברה על כתפו של הגוי (והוצאה כנגדה פוליסה המבטחת את הגוי מפני כל נזק). עדיין החמץ נמצא באחריות יהודי, שכן חברת הביטוח עצמה המבטחת את החמץ גם היא עוברת על איסור בל יראה ובל ימצא.
אך גם כאן הפתרון הוא באמצעות חברת ביטוח זרה שמניותיה מוחזקות בידי גויים.
פתרון זה אולי אינו פשוט וגם אינו מושלם, אך זה מה שמותיר פתח לקוראים לחידודים, הרהורים והמשך פלפולים.
הכותב הינו עו”ד במשרד ג’ון גבע, הדר ושות’
Leave a Reply