מספר הצהרות ההורים על רגישות למזון של ילדיהם גדל בתוך שלוש שנים פי שניים ויותר

מדיניות ההתמודדות עם אלרגיה למזון בבתי הספר בישראל נשענת על שני מרכיבים שאין להם מקבילה במדינות אחרות: איסור גורף על הכנסת מזונות אלרגניים לכל מתחם בית הספר, והמודל של סייעות רפואיות. גורמים מקצועיים בתחום האלרגיה ממליצים שלא להטיל איסור גורף, ולמודל הסייעות אין בסיס מחקרי שמאפשר להעריך את יעילותו.

מחקר חדש של מרכז טאוב לחקר המדניות החברתית בישראל מאת ד״ר שרית סילברמן ופרופ׳ נדב דוידוביץ׳ בוחן את מדיניות משרד החינוך בנושא אלרגיה למזון ואת הפערים ביישומה באמצעות נתוני הצהרות הבריאות של הורים לתלמידים בכיתות א׳–י״ב בשנים 2021–2025.

איסורים גורפים וסייעות במקום תשתית רפואית בבית הספר

המדיניות התפתחה על רקע העלייה בשכיחות האלרגיה למזון, לצד צמצום נוכחותן של אחיות בבתי הספר מאז שנות התשעים. נוסף על כך, בהיעדר חדרי אוכל או אזורי אכילה ייעודיים, התלמידים בישראל אוכלים בכיתות, כך שהחשיפה למזונות אלרגניים אפשרית בסביבת הלמידה עצמה.

בניגוד למדינות שאימצו הגבלות ממוקדות, כגון אזורים נקיים מבוטנים, בישראל יש איסור גורף על הכנסת האלרגן המוצהר למתחם בית הספר. גם האיסורים הגורפים מעוררים קשיים. גופים מקצועיים בישראל ובעולם ממליצים להימנע מהם, משום שאין עדות מתועדת לכך שהם מפחיתים תגובות אנפילקטיות. קשה לאכוף אותם, והם עלולים ליצור תחושת ביטחון כוזבת, להגביל את תזונת התלמידים האחרים ולעורר קונפליקטים ובריונות כלפי ילדים עם אלרגיה. נוסף על כך, הם עלולים להקשות על התלמידים עם אלרגיה לפתח מיומנויות לניהול עצמאי של מצבם.

יותר הצהרות – דרישות גדולות יותר ממערכת החינוך

בשנים תשפ”ב–תשפ”ה (2021/22–2024/25) שיעור הצהרות הרגישות הוכפל ואף יותר מכך: מ-1.22% ל-2.52%, ובמונחים מוחלטים מ-23,294 ל-50,571 הצהרות. שיעור הדיווח על נשיאת מזרק אפיפן עלה מ-0.37% בשנת הלימודים תשפ”ג (2022/23) ל-0.53% בתשפ”ה (2024/25).

עלייה זו מהירה בהרבה מקצב הגידול במספר התלמידים, ומרחיבה את הדרישות ממערכת החינוך. עם זאת, מדובר בדיווחי הורים ולא באבחנות רפואיות מאומתות. יצוין כי כ-86% מהרגישויות המדווחות קשורות למזון.

בכיתות א׳–ב׳, שבהן קיימת זכאות לסייעת רפואית, נמצא השיעור הגבוה ביותר של דיווח על נשיאת אפיפן – 0.64% בתשפ”ה, אף ששיעורי הרגישות לא היו גבוהים יותר מן השיעורים בשלבי החינוך האחרים. דפוס זה עשוי להעיד שהזכאות לסייעת מספקת למשפחות תמריץ לתיעוד רשמי של הצורך באפיפן. ברשויות מקומיות מהאשכולות הנמוכים כמעט שלא נמצא הבדל בין שלבי החינוך, ולכן עולה חשש שתמריץ זה אינו פועל במידה שווה בכל האוכלוסיות.

שיעור נשיאת אפיפן לפי אשכול חברתי-כלכלי ושלב חינוך

זכאות אחידה, נגישות שונה לאבחון ולסיוע

קבלת סייעת מותנית במכתב מרופא מומחה באלרגיה. אולם המחסור במומחים והנגישות המוגבלת לשירותים הציבוריים לטיפול באלרגיה עלולים להותיר משפחות שאינן יכולות לממן אבחון פרטי ללא גישה לאבחון ולטיפול.

בשנת תשפ”ה עמד שיעור הצהרות הרגישות ברשויות מהאשכולות החברתיים-כלכליים הגבוהים ביותר על 5.06%, לעומת 0.65% באשכולות הנמוכים ביותר. בכיתות א׳–ב׳, שבהן קיימת זכאות לסייעת, שיעור הדיווח על נשיאת אפיפן ברשויות החזקות ביותר היה 1.27% לעומת 0.16% ברשויות החלשות ביותר, כמעט פי 8. פערים נמצאו גם בין קבוצות במערכת החינוך. שיעור הדיווח על נשיאת אפיפן בחינוך הממלכתי העברי עמד על 0.84% ובממלכתי-דתי על 0.57%, לעומת פחות מ-0.2% בחינוך החרדי, הערבי, הבדואי והדרוזי.

הסיוע ממוקד בצעירים, אך גם מתבגרים זקוקים להגנה. הזכאות לסייעת מסתיימת בכיתה ב׳, אך הספרות המקצועית בנושא מראה שמתבגרים הם הקבוצה בסיכון הגבוה ביותר לתמותה מאנפילקסיס. במקביל, אמצעי בטיחות בסיסיים אינם זמינים באופן עקבי בבתי הספר. בביקורות משרד הבריאות נמצאה זמינות חסרה או חלקית של אפיפן ב-27% מבתי הספר שנבדקו.

שינוי מדיניות וחלופות למצב הקיים

נוכח ממצאי המחקר, החוקרים מציעים שלוש חלופות מדיניות להתמודדות עם אלרגיות במערכת החינוך:

• החזרת מודל אחיות בתי הספר: נוכחות של אחות בבית הספר תספק מענה רפואי מקצועי לכלל התלמידים, לצד עידוד ההיענות לחיסונים, מעקב בריאותי ותמיכה נפשית. לפי אומדן של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, העסקת אחות בכל בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים תעלה כ-462–488 מיליון שקל בשנה, לעומת 523 מיליון שקל שהוקצו לסייעות לתלמידים עם אלרגיה למזון בשנת תשפ”ה. יישום החלופה יחייב הכשרה וגיוס של אחיות נוספות, במיוחד בפריפריה.
• מדיניות מותאמת גיל: על המדיניות להתאים לשלב ההתפתחותי של התלמידים ולאפשר להם לפתח בהדרגה מיומנויות של ניהול עצמי ככל שהם מתבגרים. בגני הילדים, שבהם הילדים עדיין צעירים מכדי להיות מסוגלים לנהל את האלרגיה בעצמם, והצבת אחות בכל גן איננה מעשית – ארוחת עשר מסובסדת שאינה מכילה האלרגן המוצהר לכל הילדים בגנים שלומד בהם ילד עם אלרגיה למזון, עשויה להוות חלופה ראויה לסייעת רפואית צמודה.​
• נגישות שוויונית לאמצעי בטיחות בסיסיים: חשוב להבטיח שבכל בתי הספר יימצא מזרק אפיפן בתוקף. לצד זאת, לאור ההצבה הלא פרופורציונלית של סייעות ביישובים מאשכולות מבוססים, יש להבטיח היערכות מקצועית לטיפול בחירום בכל מוסד חינוכי, כך שההגנה על התלמידים לא תהיה תלויה ביכולתה של משפחה להגיע לאבחון ולממש זכאות אישית.

פרופ’ נדב דוידוביץ’, חוקר ראשי וראש תוכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב: ״בישראל נהוגים איסור גורף על הכנסת מזונות אלרגניים לבתי הספר וסיוע אישי לילדים עם ‘אלרגיה מסכנת חיים’ עד כיתה ב׳ – שני מודלים שאינם קיימים במדינות אחרות. חשוב להדגיש כי על פי המידע המדעי העדכני ביותר לא נמצא שאיסורים גורפים מפחיתים תגובות אנפילקטיות, ולמודל הסייעות אין בסיס מחקרי שמאפשר להעריך את יעילותו. בעבר, כאשר הייתה אחות בכל בית ספר, הדבר אפשר התמודדות עם נושאי בריאות מגוונים כולל אלרגיות, ואני מברך על הפיילוט שעתיד להתחיל ושיבחן במחקר את החזרת מודל האחיות. מעבר לכך, האיסורים עלולים להקשות על תלמידים לפתח מיומנויות לניהול עצמי של האלרגיה. הממצאים בדוח שלנו, כולל הפערים על רקע מעמד חברתי-כלכלי, מחייבים לבחון מחדש את המדיניות ולספק לתלמידים מענה שיגן עליהם ויכין אותם להתמודדות בטוחה בחיים העצמאיים״.

ד”ר שרית סילברמן, חוקרת בכירה בתחום החינוך במרכז טאוב: ״הזכאות לסייעת אחידה על הנייר, אבל כדי לממש אותה צריך אבחון אצל מומחה לאלרגיות והגישה לאבחון אינה שווה בכל הארץ. בגלל הפער הזה משפחות לא מתחילות מאותה נקודה, וילדים עלולים לקבל מענה שונה לפי מקום מגוריהם ולפי היכולת של הוריהם לממן אבחון פרטי. מסיבה זו ומסיבות נוספות אנחנו מציעים לשנות את המדיניות, ובראש ובראשונה להחזיר את האחיות לכל בתי ספר. אחות בית הספר תהווה כתובת מקצועית עבור כלל התלמידים ותוכל להדריך את הצוות ולסייע בהיערכות למצבי חירום. כך המענה יהפוך לחלק מתשתית בית הספר, ולא יהיה תלוי ביכולת של כל משפחה לממש זכאות אישית״.

---

מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד מחקר עצמאי ובלתי מפלגתי העוסק בנושאי כלכלה וחברה. המרכז מספק לקובעי המדיניות ולציבור מחקרים ונתונים בכמה מהסוגיות החשובות ביותר שישראל מתמודדת עימן בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, שוק העבודה והמדיניות הכלכלית, כדי להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ולשפר את רווחת כל תושבי המדינה.