יונתן לבני

אני סברתי שאני מכיר את יינות ספרד, אבל בערב הזה במעדת הדסון הבנתי שעולם היין הספרדי הוא הרבה יותר רבגוני ועשיר – יותר מכפי שהכרתי עד כה. היידו הגדיר את ספרד כארץ הענבים המרתקת בעולם, שיש בה את הכי הרבה כרמים מהוותיקים שיש בנמצא

לפני מספר חודשים כתבתי על ערב יינות לבנים, שנערך בכפר סבא, על ידי ג’ון או ג’ניה ניישטאט, עובד הייטק, שהוא דמות מוכרת, אהובה ומוערכת, אפילו נערצת מאוד בקהילת חובבי היין בישראל. הוא מפעיל מביתו מערך ייחודי של יבוא אישי, הפצה וסדנאות יין קהילתיות, כאשר ההתמחות המובהקת והתשוקה הגדולה שלו, היא יינות לבנים גרמניים, ובפרט ריזלינג, מאזורי היין הנחשבים בגרמניה כמו המוזל, פאלץ וריין – הסן. הוא גם גדול יבואני השמפניה בארץ, עם הקטלוג בעל כמות היצרנים של השמפניה הגדול בארץ. בתקופה שבה השוק הישראלי התרכז בעיקר ביינות אדומים כבדים או בלבנים קלאסיים, כמו שרדונה וסוביניון בלאן, ניישטאט היה מהדמויות המרכזיות

אחד המשפטים שאני אוהב לשמוע מהיינן זאב דוניה הוא: “אין נכון ולא נכון ביצור יין”. כפי שאראה להלן, יינותיו אכן מוכיחים טיעון זה בצורה משמעותית

וזו סיבה טובה לבדוק מה קרה לפינו נואר לאחר שחצה את האוקיינוס והגיע לאמריקה. במידה רבה, סיפורו של הפינו נואר האמריקאי, הוא סיפור אמריקאי קלאסי: תחילה חיקוי, אחר כך התבגרות — ולבסוף עצמאות

שני יקבי הבוטיק, שהם מטובי היקבים בארץ, הם חלק חשוב של טמפו. האג’נדה המפורשת של היינן אבי פלדשטיין היא חיפוש זהות מקומית של יין ישראלי. היינן איתי להט אומר: “אני רוצה לעשות יינות לבנים שדומים לאדומים וההיפך” והוא מצליח

יקב, והיין הנעשה בו, מקבל את ייחודו בראש ובראשונה מהאנשים העומדים בראשו. הכורמים, הייננים, המשווקים ועובדי היקב, היוצרים את היין. בצרעה מייצרים כ-120 אלף בקבוקים בשנה והיינות כל כך פופולריים שהם נעלמים במהירות מהמדפים

טעימות של יינות “פינו נרו”, השם האיטלקי של יינות פינו נואר, שנערכו במשרדו של מאיר קינן, והוצגו בו עשרה יינות פינו איטלקיים על ידי אסף עזרא-יעל. גילוי נאות – זן הפינו נואר האדום, ובעיקר זה המיוצר בבורגון שבצרפת, הוא מהיינות האדומים שאני אוהב יותר מכל יין אדום אחר