יונתן לבני

לפי נתונים של הארגון הבינלאומי לגפן וליין, הייתה בעולם ירידה של 2.7% בצריכת היין העולמית. אין ספק שהבריאות היא סיבה חשובה, אבל כנראה לא מדובר רק בבריאות, וניכרים גם עקבותיו של שינוי תרבותי-דורי. בישראל אין טענה בדבר ירידה בצריכה, אך צריכת היין פה נמוכה מלכתחילה. לכבוד החג הייננים מייחלים לעלייה בצריכה

בנימוקים לפרס צוין: לאורך עשרות שנים שילב עשייה משפטית, ציבורית וחברתית ענפה, תוך מחויבות עמוקה למדינת ישראל, לחברה הישראלית ולחיזוק הקשר בין הקהילה היהודית בארץ ובעולם. בין שאר מפעלותיו, עו”ד לבני כותב לנו על יקבים ויין בעיתון E-food

אני סברתי שאני מכיר את יינות ספרד, אבל בערב הזה במעדת הדסון הבנתי שעולם היין הספרדי הוא הרבה יותר רבגוני ועשיר – יותר מכפי שהכרתי עד כה. היידו הגדיר את ספרד כארץ הענבים המרתקת בעולם, שיש בה את הכי הרבה כרמים מהוותיקים שיש בנמצא

לפני מספר חודשים כתבתי על ערב יינות לבנים, שנערך בכפר סבא, על ידי ג’ון או ג’ניה ניישטאט, עובד הייטק, שהוא דמות מוכרת, אהובה ומוערכת, אפילו נערצת מאוד בקהילת חובבי היין בישראל. הוא מפעיל מביתו מערך ייחודי של יבוא אישי, הפצה וסדנאות יין קהילתיות, כאשר ההתמחות המובהקת והתשוקה הגדולה שלו, היא יינות לבנים גרמניים, ובפרט ריזלינג, מאזורי היין הנחשבים בגרמניה כמו המוזל, פאלץ וריין – הסן. הוא גם גדול יבואני השמפניה בארץ, עם הקטלוג בעל כמות היצרנים של השמפניה הגדול בארץ. בתקופה שבה השוק הישראלי התרכז בעיקר ביינות אדומים כבדים או בלבנים קלאסיים, כמו שרדונה וסוביניון בלאן, ניישטאט היה מהדמויות המרכזיות

אחד המשפטים שאני אוהב לשמוע מהיינן זאב דוניה הוא: “אין נכון ולא נכון ביצור יין”. כפי שאראה להלן, יינותיו אכן מוכיחים טיעון זה בצורה משמעותית

וזו סיבה טובה לבדוק מה קרה לפינו נואר לאחר שחצה את האוקיינוס והגיע לאמריקה. במידה רבה, סיפורו של הפינו נואר האמריקאי, הוא סיפור אמריקאי קלאסי: תחילה חיקוי, אחר כך התבגרות — ולבסוף עצמאות

שני יקבי הבוטיק, שהם מטובי היקבים בארץ, הם חלק חשוב של טמפו. האג’נדה המפורשת של היינן אבי פלדשטיין היא חיפוש זהות מקומית של יין ישראלי. היינן איתי להט אומר: “אני רוצה לעשות יינות לבנים שדומים לאדומים וההיפך” והוא מצליח