לכולם (יש או צריך להיות) חוק אחד / מאת אבי בן חורין

לא, איננו מתכוונים להיכנס לוויכוח החוצה את ישראל בנושא הגיוס וגם לא בהקשר לעניינים חשובים אחרים, אלא דווקא להתייחס לנושא המזון ובריאותנו.

בימים האחרונים פורסמה בעיתונות ידיעה על בקשה לתביעה ייצוגית נגד יצרנית חלבה בגין העובדה שהחלבה שלה מיוצרת בכפר ברשות הפלסטינית ולכאורה מדובר במצג שגוי ומטעה, כאילו מדובר במקום בתחומי מדינת ישראל. נכתב שם: “מצב זה נועד לגרום לצרכנים, בעיקר אלה שמקפידים לרכוש מוצרים מתוצרת ישראלית בלבד, להאמין שמדובר במוצר ישראלי”. ולכן, לטענת התובע הייצוגי –יצרנית החלבה עברה לכאורה על חוק הגנת הצרכן והתרשלה.

למען הסדר הטוב, נבהיר שהחברה הגיבה לתביעה במסר הבא: “התביעה מופרכת, נעדרת בסיס וחסרת תום לב… לחברה יש את כל האישורים הרגולטוריים הנדרשים והיא פועלת בהתאם לחוק”.

גם משרד הבריאות העביר תגובה שפורסמה בתקשורת: “במדינת ישראל קיימים מספר מסלולי יבוא מזון שמשתנים בהתאם לסוג המוצר ומהאזור ממנו הוא מיובא. שירות המזון במשרד הבריאות מבצע דגימות שגרתיות בדרכי השיווק גם על מוצרי מזון מיובאים, במטרה לשמור על בריאות הציבור. ככלל, ניתן לייבא למדינת ישראל מזון רגיל (שאינו רגיש) מהרשות הפלסטינית במסלול הייבוא הרלוונטי לכך”.

הגלים נוצרו וטחנות הצדק החלו את פעולתם ונותר לראות מתי ומה תהיה ההחלטה השיפוטית בנושא.

במקביל, בסיור קצר במרכול בלב עיר בישראל, נתקלנו בתופעה רחבה יותר. מספר לא מבוטל של פריטים אינם מתוצרת ישראל, שזה לעצמו מוכר, מקובל ואולי אף רצוי לצורך תחרות והפחתת יוקר המחיה, אך חלק הם פריטים שלא מצוין עליהם מיהו היבואן ואף אין עליהם רישום בעברית כנדרש.

לעומת זאת, ישנם פרטים על היצרן – כמובן, שזכינו לראות את החלבה (ולא בחטיפים נשוא התביעה הנ”ל) המיוצרת בדיר שרף – כפר ליד שכם, וגם פריטים מתוקים אחרים מהרשות הפלסטינית, ממצרים, ממרוקו, שעל אף אחד מהם לא ראינו שום ציון עובדה שמתארת מיהו היבואן והמשווק בארץ.

דוגמה אחרת הם בקבוקי פלסטיק (בנפח כפול מהנהוג בארץ) עם חלב מחברון, שאמנם נושא תאריכי תפוקה ותפוגה, אך לא מגלים לנו אם אושרו על ידי מי מהגורמים המוסמכים כאן ובוודאי שאין בדיקה שמאשרת את העמידה בכל כללי הייצור הנדרשים אצלנו ובדיקת איכות, כפי שצפוי להתבצע בגין מוצרי יבוא.

גם מוצרי המתיקה שמגיעים ממגוון מקומות, החל מהשכנים ועד מקומות רחוקים, אינם נושאים שם יבואן או משווק ולכן ברור לחלוטין שההצגה על המדף בריש גלי איננה תואמת את החוק והכללים הקיימים והמחייבים את כולם.

הסבר ראשוני, שקיבלנו מהנוגעים בדבר – היצרן שמעבר לקו, אינו מעוניין ברישום בעברית, כיוון שזה יצור לו תדמית של משתף פעולה ועלול לגרום ל”בעיות” בסביבתו או שזה נוגד את תפיסתו הלאומנית, אך בוודאי שלא מפריע לפילוסופיה הפיננסית שלו – לכסף אין ריח.

לשאלה, איך מנהלים מסחר ללא חשבונית של היצרן, קיבלנו תשובה ברורה – משלמים למובילים. האמנם? האם זה תשלום להובלה והמוצר בחינם? לא הגיוני, האם זה תשלום למוביל תמורת חשבונית וליצרן במזומן – כלומר הנהג הוא גם בלדר? יש סימני שאלה על ניהול מערכת ה”תן וקח” הזו.

אם נבחן את הנושא מבחינת חוק אחריות המוצר, שבו נקבע במפורש שיבואן נחשב יצרן לצורך האחריות במקרה של נזק למשתמש – מה יקרה כאן? הרי בעל המרכול הוא למעשה היבואן והוא זה שאמור לעמוד למול תביעת נזק ולא יכול להציג את פרטי היצרן ולהטיל את האחריות עליו, אבל הוא עצמו כלל לא רואה צורך לרכוש ביטוח חבות מוצר ולכן התובע עלול לעמוד מול שוקת  שבורה או ליתר דיוק – ריקה. מאין יביא הנתבע מימון לתשלום נזק כשאין לו ביטוח והיצרן כמובן לא יעמוד לצידו?

יתרה מכך, מה יהיה גורלו של התובע, שיקבל פסק דין לטובתו, אך לא יוכל לעשות דבר עם המסמך, למעט (עדיף שכל אחד יבין את ההמשך בעצמו)?

בשורה התחתונה, ברור שבישראל יש חוק אחד לקבוצה א’ וחוק אחר (לא כתוב) לקבוצה ב’ וכולם מצפים שיהיה בסדר. האמנם כך נגיע ל”סדר”? סביר שצריך לעצור את התקדמות רכבת הבלגן מוקדם ככל האפשר – איך אמר פעם מישהו לשמע צפצוף הרכבת: צריך לעצור אותם כשהם קטנים (שריקת הקומקום הרותח).

האם יבוא החלב, המוזכר לעיל, הוא במסלול יבוא מקובל, כפי שהובהר על ידי הרשויות? לא נותר אלא לומר – אין חוק אחד לכולם ולכן, ראו הוזהרתם.