250 שנות עצמאות לארה”ב — גם בכוס היין / מאת יונתן לבני

כידוע לקוראיי, אני חסיד של יינות פינו נואר, שבארץ הם לצערי הרב לא הזן המוצלח ביותר — בלשון המעטה ודי לחכימא ברמיזא. אבל הפינו האהוב עליי ביותר, כפי שכתבתי לא אחת, הוא הפינו נואר של צרפת, ובראש ובראשונה זה של בורגונדי. שם, במולדתו הרוחנית וההיסטורית, הענב העדין, הרגיש והקפריזי הזה, מגיע לטעמי, לשיאיו הגדולים ביותר – גם בטעם, גם בריח וכמובן גם לא אחת במחיר היקר. בימים אלה, כאשר ארצות הברית חוגגת 250 שנה לעצמאותה, ישנה סיבה טובה לבדוק מה קרה לפינו נואר לאחר שחצה את האוקיינוס והגיע לאמריקה. במידה רבה, סיפורו של הפינו נואר האמריקאי, הוא סיפור אמריקאי קלאסי: תחילה חיקוי, אחר כך התבגרות — ולבסוף עצמאות.

החיקוי – קשה להאשים את האמריקאים על כך שרצו לייצר פינו בורגונדי. כמעט כל מי שמגדל פינו נואר בעולם, נאלץ להתמודד עם הצל הגדול שמטילה בורגונדי. שם הפינו נואר אינו רק זן ענבים, אלא כלי לביטוי המקום. אחד הדברים המעניינים ביותר בבורגון הוא העובדה שחלקת כרם אחת יכולה להימצא מטרים ספורים מחלקה אחרת, ולהניב יין שונה לחלוטין. הקרקע, השיפוע, החשיפה לשמש והמיקרו־אקלים — כולם מוצאים את דרכם אל הכוס. קשה להאמין איזה הבדלים קיימים בין יצרנים שממש סמוכים זה לזה. בבורגון, פינו נואר בורגוני גדול אינו מבקש להרשים בכוח. הוא מציע דובדבן אדום, פטל ופרחים, אך גם אדמה, עלים ותבלינים. החומצה היא עמוד השדרה שלו, כמו גם טאנינים עדינים. הפרי שם גם אינו בהכרח השחקן הראשי. הייננים האמריקאים רצו להוכיח, שגם בעולם החדש אפשר לייצר פינו נואר גדול. אבל הייתה בעיה אחת: אמריקה איננה צרפת. בלשון המעטה.

ההתבגרות – בקליפורניה ובאורגון השמש נדיבה יותר, עונת הגידול שונה והקרקעות אחרות. באזורים אמריקאים אלה הערפל והרוחות מאטים את ההבשלה, והתוצאה שונה לחלוטין מבורגונדי. הפינו הקליפורני הציע בדרך כלל פרי בשל ונדיב יותר: דובדבן שחור, תות ופטל, גוף רחב יותר ולעיתים גם יותר אלכוהול ועץ. במקום ללחוש, כפי שנעשה לעיתים בבורגונדי, קליפורניה דיברה בקול רם וברור. במשך זמן מה נדמה היה שזו התשובה האמריקאית: יותר פרי, יותר גוף, יותר עוצמה. אבל התבגרות אמיתית מגיעה כאשר מפסיקים לחשוב שיותר פירושו בהכרח טוב יותר. יצרנים רבים בקליפורניה ובאורגון, החלו לפנות לאזורים קרירים יותר, לבצור מוקדם יותר, להפחית את השימוש בעץ חדש ולחפש חומציות, רעננות וביטוי של כרם מסוים. הם לא חזרו לחקות את בורגונדי. הם פשוט הבינו שהדרך לאלגנטיות אמריקאית אינה עוברת בהעמדת פנים שקליפורניה ואורגון הם צרפת.

העצמאות – אם קליפורניה הייתה המקום שבו למד הפינו נואר האמריקאי להכיר את כוחו, אורגון הייתה המקום שבו למד להכיר את זהותו. עמק וילאמט הפך לאחד המרכזים החשובים בעולם לפינו נואר. האקלים מתון יותר מזה של רוב אזורי קליפורניה, עונת הגידול ארוכה, והלילות הקרירים מסייעים לשמור על החומציות הטבעית של הענב.

פינו נואר מאורגון נמצא לעיתים קרובות במקום מרתק בין שני העולמות. יש בו יותר פרי גלוי מאשר בבורגונדי הקלאסית, אך בדרך כלל פחות בשלות ועוצמה מאשר בגרסאות הקליפורניות העשירות. אפשר למצוא בו דובדבן, חמוציות ופטל, לצד אדמה, תה, עשבי תיבול ותבלינים. אבל חשיבותה של אורגון אינה בכך שהיא מציעה פשרה בין צרפת לקליפורניה. היא מוכיחה שהפינו נואר האמריקאי, אינו חייב עוד לבחור בין חיקוי העולם הישן, לבין הפגנת הכוח של העולם החדש. הוא יכול והצליח, פשוט להיות הוא עצמו. וכאן נמצא החיבור האמיתי ל־250 שנות העצמאות של ארצות הברית. עצמאות אינה מחיקת העבר. האמריקאים לא המציאו את הפינו נואר, והייננים הטובים ביותר שלהם אינם מכחישים את החוב לבורגונדי. יותר ויותר יצרנים בקליפורניה ובאורגון מדגימים כיום כרמים יחידניים, הבדלי קרקע, גובה, קרבה לים ומיקרו־אקלים. הם למדו מבורגונדי את חשיבותו של המקום, אך אינם מנסים עוד להעתיק את טעמו של מקום אחר.

זהו אולי השלב האחרון בהתבגרות: ללמוד מן המורה, לכבד אותו — ואז למצוא קול משלך. אז מי מייצר את הפינו נואר הטוב ביותר? מבחינתי, כפי שכבר הבינו קוראיי, התשובה ידועה: בורגונדי היא עדיין בורגונדי. אבל קליפורניה ואורגון יכולים להציע פרי, מרקם ועוצמה, לצד אלגנטיות הולכת וגוברת. ואורגון מציעה אולי את הביטוי המובהק ביותר של אמריקה הבוגרת: יין שאינו מתבייש במקורותיו האירופיים, אך גם אינו מבקש להיות צרפתי. לכבוד 250 שנות עצמאותה של ארצות הברית אפשר להרים כוס גם לפינו נואר האמריקאי. הוא התחיל בחיקוי, עבר דרך התבגרות — ובסופו של דבר הכריז על עצמאות. אמריקה קיבלה מאירופה את הענב. את הקול שלה היא כבר מצאה בעצמה.

לארץ מייבאים כמה יבואנים יינות פינו נואר מארה”ב: אני רוכש לעיתים קרובות יינות מאלון כהן שמביא ו”מטעים” לא אחת את היינות אותם הוא מייבא. הוא אינו מייבא יינות מקליפורניה ולכן טעמתי לכבוד החג ששה יינות פינו נואר, שיובאו על ידו מאורגון.

היינות ששתיתי:

אלק קוב פינו נואר אסטייט וויליאמס וואלי 2021 – טעם של יין מעט חלק ועם זאת קטיפתי. טעמים של דובדבנים שחורים בשלים, אפילו מעט פלפל שחור וקפה. יין טאניני עם טעמים מעט טריים וסיומת לא קצרה. יין אלגנטי מעט חמצמץ בסיומת. אני ממליץ לפתוח אותו כמה שעות לפני השתיה. בכלל יינות פינו ובעיקר אלה מארצות הברית זקוקים גם להתיישנות בבקבוק וגם להיפתח לפחות שעה בטרם השתיה. אחד המומלצים מהיינות ששתיתי באותו ערב.

200 שקל

אנטיקום פארם דרלין פינו נואר 2024 – יקב מפורסם בעולם היין בזכות שיטת חקלאות ייחודית ופורצת דרך, על ידי חקלאות מבוססת מרעה – דהיינו לא שימוש בדשנים מסחריים- אלא בלהקות כבשים, אווזים וחזירים שרועים בין הכרמים. ענבי פינו נואר בעלי גוון כחול עמוק וקליפה עבה מהרגיל הם התוצאה. תסיסה על שמרי פרא ויישון משך 10 חודשים בחביות עץ צרפתי, שכשליש מהן חדשות. ריח של יין בהיר, עם ניחוחות של פרחים, פטל ותות שדה ומעט פרי הדר גם כן. פינו אורגון טיפוסי. שוב לפתוח לפני השתיה.

200 שקל

אנטיקום פארם ג’ול פינו נואר 2022 – הוא בעיניי פינו נואר שמציג את הצד הפחות צפוי של אורגון. לא פינו דקיק, חיוור ומתחנף, אלא יין בעל נוכחות שבה יש טעמי פרי אדום וכהה, דובדבן חמוץ, פטל שחור ואוכמניות, ומאחוריהם אדמת יער, תה שחור, ציפורן ורמז עשבוני ורוזמריני. המבנה מוצק למדי, אבל החומציות הנעימה מונעת ממנו להפוך לכבד. יש בו מתח מעניין בין בשלות לחיות, בין נדיבות לריסון. זה אינו פינו נואר למי שמחפש חיקוי של בורגון. יש בו משהו אמריקאי יותר — פרי בשל, חושני ומוחצן — אך הוא רחוק מלהיות ריבתי או כבד. החומציות והצד האדמתי מחזיקים אותו יפה. דווקא המתח הזה הוא מקור העניין שלו לטעמי: יין שמתחיל בנדיבות של פרי ומסתיים בטונים כהים, מלוחים־אדמתיים וכמעט מהורהרים. לא יין אלגנטי, אבל אופי פינו אמריקאי מובהק. יין מצוין, אישי מאוד, ואולי חשוב מכול — בעל אופי. לא הפינו נואר האלגנטי ביותר שתפגשו, אבל בהחלט אחד שקשה לבלבלו עם יין אחר.

280 שקל

דומיין סרין פינו נואר ימהיל קוב 2021 – זהו פינו נואר שונה ביותר מהקודם ששתיתי. אם הג’ול היה קצת פראי בטעמיו, יין זה מלוטש יותר ונדיב יותר בטעמים שבפה – דהיינו פירות אדומים, מעט מתובלן בפה, רך יותר מהקודם ועסיסי יותר. יש לו את העדינות המאפיינת כל כך את הפינו – כמובן עוד יותר את הפינו של בורגון בצרפת. היין התיישן משך 15 חודשים בחביות בחלקן צרפתיות חדשות, שכנראה תרמו את תרומתם לטעמים. גם הסיומת שלו ארוכה יותר מהרגיל ויש בו יותר הרמוניה ואולי גם יותר נגישות ואלגנטיות. בקיצור – מומלץ למרות מחירו הגבוה יותר.

400 שקל

רקס היל פינו נואר 2022 – זהו היין הבסיסי של היקב, לא ה Reserve ולא אחד מיינות הכרם היחידני. יין המציג פרופיל אורגוני ברור, ונדיב יחסית בטעמיו: דובדבן אדום ושחור, פטל, חמוציות ושזיף, ולצדם תה שחור, אניס, אגוז מוסקט ורמזים של ורד וקקאו. בפה הוא בינוני בגופו, עגול ומלוטש, עם חומציות בולטת וטאנינים מדויקים. מעט מתיקות ארומטית של העץ נמצאת שם, אך אינה משתלטת על היין. דווקא מעניין שג’ימס סאקלינג, אחד ממבקרי היין הידועים בעולם, העניק ליין 92 נקודות, עם דגש על תות מיובש, פטל, ליקריץ אדום, טאנינים מעודנים וסיומת מלוחה־פריכה. לעומת היינות הקודמים ששתיתי זה לטעמי כנראה הפחות מרשים מחד, אך אולי מאידך הישיר וה”נקי” ביותר מבחינה סגנונית. הוא רענן, מאוזן אבל לטעמי לא מרשים במיוחד.

215 שקל

סוקול בלאוסר פינו נואר אסטייט דנדי הילס 2022 – פינו נואר קלאסי למדי, של נגיעה קלה של קלייה. בפה שפע של פרי אדום, אבל מתחתיו מופיעים עור, אדמת יער ואבן רטובה. הסיומת נעה לכיוון טבק מתקתק, פלפל שחור וציפורן. יין בינוני בגופו, אדמתי ומתובל, עם יותר עומק מן הרקס היל, אך פחות ברק וליטוש מהיינות שטעמתי קודם לכן. זהו יין האחוזה המרכזי של Sokol Blosser מ Dundee Hills-. לפי תיאור היקב, באף יש פטל, קולה. בפה פרי אדום, עור, אדמת יער ואבן רטובה, ובסיומת טבק מתקתק, פלפל שחור וציפורן. זה ליין פרופיל אדמתי ומתובל יותר מאשר פינו נואר, המבוסס רק על קסם של פרי. עם זאת חסרים לו לטעמי, קצת האופי והעומק, הליטוש והאורך של חלק מהיינות הקודמים.

195 שקל

לסיכום: אני עדיין מעדיף את האלגנטיות והטיב הייחודי של פינו נואר צרפתי מבורגון. עם זאת, אומר זאת כך: ביינות בורגון המקום ראשון הוא המקום והפרי הוא שני ואילו ביינות פינו מאורגון הפרי ראשון והמקום שני. ובמשפט אחד: בורגון יותר אלגנטי, ומחמיא לזן והרבה יותר יקר. יינות הפינו של אורגון מעניינים וחדים מאוד, וגם אותם נעים ומענין לשתות, גם בהתחשב במחירם שלחלוטין אינו יקר. מאוד ממליץ לקנותם.

---

החגיגה של אלון טל: 054-6838868

Aloncohen14@gmail.com