עובדת בעמדת הקרמבו של גלידת שטראוס איבדה הכרה ונפלה – האם המעסיקה התרשלה?

בבית משפט השלום בקריות נדונה תביעתה של פלונית (התובעת) אשר יוצגה על ידי עו”ד שלבי כנגד גלידת שטראוס (הנתבעת 1) וכנגד מנורה מבטחים ביטוח (הנתבעת 2) אשר יוצגו על ידי עו”ד ארז בלוך ואח’. פסק הדין (ת”א 17122-055-18) ניתן בדצמבר 2022, מפי סגן הנשיאה, השופט יוסי טורס.

בפני בית המשפט הונחה תביעה לפיצוי התובעת בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לה בעטיה של תאונת עבודה.

משנת 2006, הועסקה התובעת אצל הנתבעת 1 (להלן: המעסיקה), שבוטחה על ידי מנורה מבטחים. היא הועסקה כפועלת ייצור במגוון תפקידים ובין היתר בייצור קרמבו. על פי הנטען בכתב התביעה, האירוע התרחש בשנת 2016, בעת שעבדה התובעת בעמדת הקרמבו במפעל שבבעלות המעסיקה. העבודה בעמדה התבצעה תוך עמידה על רמפה מתכתית בגובה שתי מדרגות. העבודה הייתה מונוטונית, מהירה וממושכת. בשל תנאי העבודה – חום גבוה, היעדר אוורור מספיק ומחנק – סבלה התובעת בשלב מסוים מירידה בלחץ הדם ונתקפה עקב כך בחולשה וערפול חושים. לפתע התעלפה התובעת, איבדה את הכרתה, צנחה מהרמפה עליה עמדה, נפלה לאחור ונחבטה בעוצמה ברצפה וכתוצאה מכך נחבלה בגופה.

המעסיקה חלקה בכתב ההגנה על טענות התובעת ללא  פירוט עובדתי. בתצהיריה, פירטה בדבר התנאים הסביבתיים שבמקום עבודת התובעת והסיבה שבגינה, לטענתה, איבדה היא את ההכרה. לטענת המעסיקה, העובדים במפעל זוכים למספר הפסקות במהלך היום ואולם הייצור הוא נעים ומאוורר. עוד טענה המעסיקה, כי התובעת סיפרה למנהל הייצור, לאחר האירוע, כי הרגישה בבוקר האירוע גלי חום וסבלה מחוסר תיאבון. כמו כן, לטענת המעסיקה, מעולם לא נתקלה בתלונה של עובדים בדבר תנאי העבודה.

הסוגיה בה בית המשפט צריך היה להכריע היא בשאלה, האם אובדן ההכרה מקורו ברשלנות המעסיקה וככל שלא, האם למרות זאת חבה האחרונה באחריות לנזקי התובעת כתוצאה מהנפילה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות בתיק, קבע בית המשפט כי דין התביעה להידחות.

תחילה, ציין בית המשפט כי מוכן הוא לצאת מנקודת הנחה שתנאי העבודה באולם הייצור אינם נוחים ובכלל זה מדובר בעבודה מונוטונית ואפשר שמתקיימת בטמפרטורה שאינה נוחה. ואולם, לא הוכח שמדובר היה בתנאי עבודה קשים וחריגים המהווים התרשלות. כלומר, לא הוכח שמדובר היה בתנאים סביבתיים בלתי סבירים המהווים חריגה מסטנדרט זהירות ראוי.

עם זאת קבע בית המשפט כי היה על המעסיקה להימנע ממצב בו מצויות שתי עובדות על משטח מוגבה וצר, באופן שכל מעידה ממנו מביאה בהכרח לנפילה, אף אם מדובר בגובה של 40 ס”מ בלבד. היעדר התמודדות עם סיכון צפוי זה היווה הפרה של סטנדרט זהירות סביר ולכן מהווה הפרה של חובת הזהירות. מדובר היה בהפרש גבהים לא מבוטל אשר יכול בנסיבות מסוימות לגרום נזק לגופו של אדם ובכל מקרה להציבו בסיכון מפני פגיעה. היה מקום לוודא כי קיים אמצעי כלשהו המונע נפילה מקצה הבמה ולחלופין, ליצור סביבת עבודה בה העובדים אינם מצויים באופן שגרתי סמוך לקצה הבמה. מכאן, שהמעסיקה הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה לתובעת.

עוד הוסיף בית המשפט, כי היה על התובעת להוכיח גם שהתקיים קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק. ואולם, לא ניתן היה להגיע למסקנה שסביר יותר שמעקה היה מונע את הנפילה ארצה, כלומר שהיה מביא למצב שהתובעת לא הייתה נופלת ארצה כלל.

מטרתו של מעקה היא לאפשר לאדם לאחוז בו על מנת לייצב את עמידתו. כאשר איבדה התובעת את ההכרה, ממילא שלא הייתה יכולה להיעזר במעקה שכן היא לא שלטה עוד בתנועותיה. לא היה מדובר במצב בו התובעת איבדה את שיווי המשקל באופן שמעקה היה מאפשר לה לייצב את עמידתה. מדובר היה, במצב בו התובעת איבדה לפתע את ההכרה ומכאן שלא היה ביכולתה לאחוז במעקה אף אם היה קיים. התובעת הייתה צפויה לצנוח ארצה ולספוג חבלת ראש, בין אם היה מעקה ובין אם לא.

בית המשפט ציין, כי לכאורה ניתן היה לטעון, למרות שהתובעת לא טענה כך, כי לו היה אמצעי מיגון כלשהו למניעת נפילה מהבמה, ייתכן שמנגנון הנפילה היה שונה וצניחתה של התובעת ארצה הייתה “רק” מגובה קומתה על רצפת הבמה ולא על רצפת המפעל. אך התובעת לא עמדה בנטל להוכיח שלו הייתה צונחת ארצה “רק” מגובה קומתה, הנזק היה נמנע.

לפי כל שהובא לעיל, קבע בית המשפט כי התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי עובדתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם לה. אכן, התוצאה אינה קלה – עובדת ייצור מועסקת במקום שנקבע שתנאיו מהווים התרשלות ונחבלת בגופה, אך תביעתה בכל זאת נדחתה.

סוף דבר, בית המשפט דחה את התביעה וחייב כל צד בהוצאותיו.

עד למועד כתיבת שורות אלו, לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

---

הכותב הוא מייסד ושותף במשרד ג’ון גבע-הדר עורכי דין ומגשרים.

• המאמר פורסם לראשונה בפוליסה, עיתון הביטוח והפיננסים.