יש רגע מסוים שבו הסועד המודרני מבין שהפך מקורבן של יוקר המחיה לקורבן של יחסי ציבור. זה קורה בדרך כלל כשהמלצר, הלבוש בסינר פשתן גולמי ונראה כאילו זה עתה סיים סדנת נשימות בהרי ההימלאיה, מניח לפניך צלחת קרמיקה כבדה ובמרכזה עלה בודד, שני שקדים קלויים בשמן מקדמיה, וענן מוזר של קצף שורשים. הוא יביט בך במבט מצפוני, יסביר שמדובר ב”מטבח בוטאני מזוקק” המתבסס על “סינרגיה תזונתית של המאה ה-21”, ויגבה על התענוג הזה סכום שבו אפשר היה לקנות שדה חקלאי קטן בגליל.
הבעיה עם הטרנד הבוטאני אינה הטעם. הטעם הוא הרי עניין נזיל, כמעט תירוץ. הבעיה היא היומרה המוסרנית. תעשיית הגורמה, שבעבר התהדרה בחמאה צרפתית, כבד אווז וצירים שבושלו במשך שלושה ימים, גילתה את השטיק החדש: למכור לנו את המאכלים שפעם נחשבו לעונש של שומרי משקל, אבל לעטוף אותם באצטלה של רפואה מונעת ויוקרה אליטיסטית.
המילה “סופר-פוד” היא אולי המרקטינג המבריק ביותר מאז שהמציאו את המים המינרליים בבקבוקי זכוכית. אין מאחוריה שום גב מדעי מוצק, שום הגדרה רפואית, ובעיקר שום כבוד לחיך. זוהי הזניית המושג תזונה לטובת מיתוג. כשאנחנו אוכלים חצי קילוגרם של דג שומני או חופן אגוזים מתוך מחשבה שהנה, פתרנו את בעיית הכולסטרול ועיכבנו את ההזדקנות בחמש שנים, אנחנו לא עוסקים בקולינריה. אנחנו עוסקים בפולחן דתי מודרני, שבו השף הוא הכומר והתפריט הוא סידור התפילה.
המטבח הבוטאני האמיתי לא נולד במעבדות של מסעדות פאר, והוא לא דורש זיקוק של אצות מעמקים. הוא נשען על חומרי גלם פשוטים, טריים, שאינם זקוקים לפרשנות של חצי שעה מפי מלצר מיוסר. השילוב בין שומן איכותי לירק טרי הוא לא המצאה של השף התורן בשינקין; הוא התקיים פה עוד לפני שמישהו חשב לגבות 120 שקלים על סלט של שורשים נשכחים.
כשהביקורת מגיעה לקו הסיום, נותרת רק התהייה המוכרת. האם אנחנו באמת נהנים מהעלה הבודד הזה, או שאנחנו פשוט מפוחדים מדי מלהודות שהקיסר הבוטאני ערום, ושהוא בעיקר השאיר אותנו רעבים, מרוששים, ועם טעם לוואי של יחסי ציבור.
הכותב הוא מהנדס ויזם הייטק. הכתבה נכתבה בסיוע בינה מלאכותית
Leave a Reply