בימים אלה מלאו 45 שנה למבצע המדהים של צה”ל להחזרת חטופי אנטבה באוגנדה. אחד הגורמים המרכזיים להצלחת המבצע איננו אלא מיודענו מיכאל (מימי) בן יוסף שהיה באותה עת כבר קברניט באל על, אך נקרא בדחיפות לשירות מילואים והטיס את אחרון מטוסי ההרקולס שהמריא בתום המבצע מאנטבה לישראל.
בן יוסף, שלאחרונה זכה במגזין סיגר לתואר “קברניט היין”, הוא בין היתר מהכותבים הקבועים בעיתון E-food ומפרסם באופן קבוע טור על יינות מתיישנים. זאת, לצד חברותו במערכת סיגר ושלל תפקידים פורמליים ופחות פורמליים כמו כהונתו כיו”ר איגוד כתבי היין.
להלו כתבת השער שהקדיש מגזין סיגר לכתב הנאמן שלו ולציון 45 שנה למבצע.
- מאת: אמיר בר שלום
- צילומים: יעל צור
“לטלפונים מהטייסת יש מעין צליל וסגנון קבועים. לא משנה היכן אתה בעולם – אתה יודע שזה מהטייסת. בצד השני של הקו קול של חיילת שאומר: ‘בן-יוסף, תגיע מיד לטייסת’. זה בדיוק מה שקרה לי ביולי 1976. כמה ימים אחר כך מצאתי את עצמי יושב בשעת לילה מאוחרת בתא הטייס של ההרקולס, עם מנועים פועלים, יריות מסביב וחיילים מתרוצצים, על המסלול באנטבה”.
בן-יוסף הוא, בשמו המלא, מיכאל בן-יוסף, המכונה בקרב אוהביו – שזה כולם – מימי. האיש שמצליח בכל פעם מחדש להפוך את טעמי ועפיצות היין למילים, כאן, מעל דפי המגזין הזה. אני מודה שבכל פעם שאני פוגש אותו אני מתפעל מהניגודים שבו: מצד אחד, איש יין, ספר ושיח, ומצד שני, לוחם עקשן, שעבר כברת דרך ארוכה ומלאת מהמורות כדי להיות ישראלי.
את הכתבה הזאת החלטנו להקדיש לאחד משלנו, תרתי משמע.
כל מי שנכנס לסלון הבית של מימי במרכז תל-אביב יכול להבחין מיד בשתי האהבות שלו – מטוסים ואלכוהול משובח. שום דבר בחיוך הכובש של האיש הזה, שמתעקש ללוות כל אורח מקומת הכניסה ועד לדירתו שבקומה האחרונה, לא מסגיר את מסלול החיים הפתלתל שלו.
כפי שהבנתם כבר, רב סרן מיכאל (מימי) בן-יוסף היה שם, באנטבה, כטייס במילואים. חטיפת בני הערובה תפסה אותו לפני אחת הטיסות לאירופה כקברניט באל על. על פי התכנון המוקדם, ההרקולס הראשון, עם הכוח של סיירת מטכ”ל בפיקודו של יוני נתניהו ז”ל, היה אמור לנחות בנמל התעופה הבינלאומי באנטבה כשהוא מתחזה למטוס אייר פראנס שהיה מתוכנן להגיע באותה שעה לנמל. מתכנני מבצע החילוץ הבינו שהם חייבים טייס הרקולס שיֵדע לדבר “שפה אזרחית” עם מגדל הפיקוח, ולתפקיד הזה נבחר מימי.
“אני זוכר את הרגעים על המסלול”, הוא מספר, משחזר כל פרט מהערב ההוא. “לא הרגשתי פחד, רק דריכות. אני יושב בתא הטייס ומקשיב, שומע את הכוחות מסתערים על הטרמינל, שומע את הירי מסביב ושומע את מפקד המבצע, דן שומרון. הוא היה קר רוח באופן מרשים, דיבר כאילו הוא נמצא בתרגיל. הרגעים הללו הרגישו כנצח, כל מה שעבר לי בראש באותם רגעים זה הרצון להמריא כבר, שלא ניפגע חלילה. ברגע שקיבלתי את הפקודה לסגור דלתות אחרי ספירת הלוחמים, פשוט דהרנו למסלול והמראנו אחרונים. אחרי כשעה, כשנַחַתּי בניירובי, הרגשתי כאילו הגעתי הביתה”.
כך, 25 שנים אחרי שנחת בישראל עם אמו, שני עולים חדשים מרומניה, ללא שפה, חסרי כל, הילד היהודי שנולד בכפר נידח על גבול מולדובה, הוא שותף לאחד האירועים המכוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל.
“האהבה שלי למטוסים התחילה שם, בכפר הקטן ברומניה. יום אחד נחת בשדה לידנו מטוס דו כנפי, ושם זה התחיל, החלטתי להיות טייס. לימים עברתי עם הורי לעיר יאשי הסמוכה, בגלל גילויי אנטישמיות שהחלו בכפר. הצבא הרומני החל להתגבש אחרי מלחמת העולם השנייה, והם גייסו נערים לחוג טיסה. נרשמתי, ועברתי אותו בהצלחה. באחד החופשים הוצבתי במפעל לייצור קטרים, זה היה חלק מההכשרה ההנדסית שלנו. פתאום קיבלתי מברק – לחזור מיד הביתה. כשנכנסתי לדירה הקטנה שבה חיינו, אימא שלי כבר היתה ארוזה, וכך מצאתי את עצמי בסוף 1951 בישראל”.
השנים הראשונות היו מאתגרות, בלשון המעטה. מימי ואמו שוכנו באוהל במעברת נחלת-יהודה, סמוך לראשון-לציון, כשאת עול הפרנסה מימי לוקח על עצמו. קרוב משפחה שגר בארץ גייס אותו לעבודת בנייה. כך מצא את עצמו הטייס הצעיר סוחב בטון ולבנים. “מהר מאוד הבנתי שזו לא עבודה שמתאימה לי. התייצבתי בלשכת גיוס בגבול יפו-תל-אביב וסיפרתי לשָליש שאני טייס. אני זוכר את המבט על פניו. הוא צלצל למישהו והודיע, ‘יש לי כאן טייס’… למחרת נשלחתי לריאיון פסיכולוגי ובדיקות. לא הבנתי אף מילה מהריאיון, אבל העובדה היא שאחרי כמה שבועות הצטרפתי כחניך מן המניין לקורס טיס מספר עשר בבסיס חיל האוויר בכפר-סירקין, ליד פתח-תקווה. מהשלב הזה לא עזבתי את ההגאים”.
ברוך הבא לעולם היין
קורס הטיס היה, כשלעצמו, חוויה מעצבת עבור מימי, הבחור שלא מדבר עברית וצריך להתמודד מול הצברים הגאים, שהתקשו בהתחלה לקבל את העולה החדש בעל הגינונים האירופיים. “היה סוג של ריחוק בין רוב החניכים לביני. עם מעטים מאוד הצלחתי ליצור קשר. והיה גם עניין הפער הכלכלי; רובם הגיעו ממשפחות ותיקות יחסית, ואני הגעתי מאוהל במעברה. מדובר בשיא תקופת הצנע, עם הקצבת מזון. דאגתי מאוד לאימא שלי שנשארה מאחור. כחניך בקורס טיס הייתי מקבל שתי ביצים ביום. אחת מהן הייתי שומר, ובסוף כל שבוע הייתי נוסע למעברה, מביא לאימא את הביצים שאספתי וחוזר מיד לבסיס. ולמה חזרתי מיד? כי בבסיס היה לי חדר, וזה הרבה יותר נוח מהאוהל”.
אחרי שנה ושמונה חודשים בארץ, מימי מסיים את קורס הטיס ומוסמך כטייס קרב בחיל האוויר. לימים, אחרי שהשתחרר, החל לעבוד כטייס אזרחי באל על, ואף שימש שנים רבות טייס ראשי בחברה. שם, בדרך מקרית לחלוטין, נחשף במסעדה בצרפת לעולם היין, שמלווה אותו עד היום.
“אני זוכר שישבנו במסעדה, טייסים ואנשי צוות, והמלצר שואל אותי איזה יין ארצה להזמין. לא היה לי שום מושג ולא ידעתי מה לענות לו. הוא הציע יין מסוים, מזן שגדל באזור, והסכמתי מיד. סיימנו את הארוחה, אבל עניין חוסר הידיעה לא הרפה ממני. החלטתי ללמוד על עולם היין, בלי לדעת לאן אני נכנס ולאן זה ייקח אותי. קניתי ספר והתחלתי ללמוד את היסודות: זני ענבים, תהליך ייצור, אזורי יין, טמפרטורה, בציר, התססה, בִקבוק, שימור וכו’. זה היה השלב הראשון; אחר כך נרשמתי לקורס טעימת יין בגרמניה, שם היתה ההתנסות המעשית המקצועית הראשונה. במבחן בסוף הקורס נכשלתי כישלון חרוץ – לא הצלחתי לזהות את הזנים השונים. זה תסכל אותי, ולכן החלטתי להמשיך ללמוד בבית ספר ליין בבריטניה. אני זוכר את ריאיון הקבלה. מנהל בית הספר התייחס אלי בספקנות, אבל למזלי הרב, בדיוק בזמן הריאיון המזכירה שלו הכניסה לחדר חבילת יין סגורה מאלג’יריה. הבנתי שיש לי כאן הזדמנות להרשים אותו. אמרתי לו שבקופסה יש יין בשם מסקרה. הוא הביט בי בתימהון, קרא למזכירה וביקש ממנה לפתוח את העטיפה. בקופסה היה, אכן, יין מסקרה. המבט שלו השתנה מיד והוא שאל: ‘ובכן, איך אני יכול לעזור לך?’… אז איך ידעתי איזה יין זה? פשוט מאוד: בביקוריי בפריז נהגתי לאכול קוסקוס במסעדה אלג’יראית, ושם, בהמלצת הבעלים, שתיתי את היין הזה”.
אלא שתנאֵי הלימודים בבית הספר באנגליה היו קשוחים מאוד, ומימי נאלץ לחפש מסגרת נוקשה פחות כדי להשלים את התואר. לבסוף בחר בבית ספר בנאפּה וַאלי, קליפורניה, שם השלים את התואר Wine Master, ומאז – הוא, יין וטיסה הולכים יחד, לכל מקום, בכל שעה, אפילו שנים רבות אחרי שפרש מטיסה. את מרפסת הגג הרחבה שלו מעטר קיר מיוחד, תעתיק מדויק של תא הטייס במטוס בואינג 747-400, המטוס האחרון שעליו טס באל על, לפני פרישתו. בדרך עוד הספיק לעשות גם קורס משיטי יאכטות, אבל האהבה הגדולה היתה ונשארה הטיסה. “על הגג הזה אני מוצא את השלווה שלי. יין טוב, סיגר ולוח השעונים של המטוס שאני מכיר היטב וכל כך אוהב”.
מימי כתב כבר שלושה ספרים על יין. אחד מהם, “ספר היין” (בהוצאת כתר), נמכר בעשרות אלפי עותקים ונחשב אחד מספרי היין הטובים ביותר שנכתבו בישראל.
למעשה, אתה היית מחלוצי המומחים ליין בישראל. ראית איך התעשייה הזאת מתפתחת, מ”יין הפטישים” למה שהיא היום.
“ישראל עברה כברת דרך מדהימה בתעשיית היין. אני זוכר את ההקמה של יקב יתיר בשנת 2000, יוזמה של כורמים מקומיים בשיתוף עם כרמל מזרחי. אני זוכר את הפגישה הראשונה עם הכורמים, זה היה בצריף באמצע הכרם. הרבה גבות הורמו כשהוחלט על הקמת היקב הזה, אבל השאר היסטוריה. זה סיפור אחד, שמעיד על התופעה כולה. צריך גם לזכור שהישראלים הפכו להיות אנשי העולם הגדול, ועל ידי כך נחשפו לתרבות היין. כיום אני יכול לומר שיש בישראל יינות איכותיים ברמה בינלאומית; בסקאלה של אחד עד עשר הייתי ממקם אותם שמונה ולעתים אפילו תשע”.
לפני כמה שנים חזר מימי עם שלושת ילדיו לכפר שבו נולד, לטיול שורשים. לבית הספר עם האבנים האדומות ליד שדה התירס, לשביל שעליו היה צועד בכל יום לבית הספר ולשלולית המים שבה נהנה לדשדש בילדותו. הזמן במקום הזה קפא, בית הספר נותר כפי שהיה, כמו גם הבית שבו גדל, וגם שלולית המים והזיכרונות. “זכרתי את הכפר הזה במדויק”, הוא מספר בהתרגשות. “באזור הזה גידלו, מלבד תירס, ענבים ליינות לבנים ולמשקאות אלכוהוליים אחרים. אני זוכר היטב את המכולת הקטנה בכפר, כיצד החנווני היה ממלא ללקוחותיו בקבוקים מתוך חבית. המשקה הזה היה מעין וודקה מקומית בשם צוּיקה. גם אבא שלי היה שותה את זה. הוא שתה גם יין, בקבוק ביום, חוץ מהימים שהיה שותה שניים… הוא נפטר בגיל 90 בלי לראות רופא. לא בגלל שהוא לא רצה, אלא כי לא היה רופא בכפר”…
מימי לא מרבה לדבר על זיכרונות השואה ברומניה. כילד הוא נשלח בקיץ 1941 לדודתו בעיר יאשי, שם נחשף לאחד ממראות השואה הקשים של יהדות רומניה. באותו חודש פלשו הגרמנים לרומניה, ויחד עם מיליציות נאציות מקומיות החלו לטבוח ביהודים. בעיר יאשי הועלו שני בני דודיו על מה שנודע כרכבת המוות של יאשי. 2,500 יהודים הועלו בכפייה על הרכבת שהובילה אותם למחנות מעצר סמוכים. אלף מהם לא שרדו את המסע, ובהם אחד מבני דודיו. “שואה זה משהו שלא מש מהזיכרון. זה משהו שתמיד נמצא שם, גם ברגעים השמחים. גם כשאני מנסה להדחיק, זה בדרך כלל חוזר”.
עשר שנים אחרי שהילד הצנום ירד, מלוּוה באמו, מאוניית העולים בחיפה, הוא מצא את עצמו מטיס את ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, לביקור רשמי בבורמה, כיום מיאנמר. עד היום הוא שומר את יומן הטיסה ההיא, ובו חתימתו של בן-גוריון. “אני זוכר שבן-גוריון עשה מאמצים להתחבר לצוות. במהלך הביקור קניתי, כמזכרת, פיל מעץ, שניצב בסלון הבית שלי עד היום. בטיסה חזרה לארץ, בן-גוריון ראה את הפסל ואמר בהלצה כי הוא מקווה שלא צריך להאכיל אותו”.
כנראה שלא בכדִי חקוקה הטיסה עם בן-גוריון בזיכרון האישי של מימי. ישראל של שנות החמישים לא ממש האירה פנים לעולים החדשים, שנתקלו לא פעם ביחס מזלזל מהצברים. “בקורס הטיס הייתי העולה המנודה. בהתחלה לא ידעתי בכלל עברית, אבל הגדרתי לעצמי מטרה ברורה: להצליח, ויהי מה. בזכות מדריך טיסה יוצא רומניה, שתרגם לי את הדברים במהלך הקורס, הצלחתי להחזיק מעמד. התחלנו את הקורס 78 חניכים, סיימנו שבעה. אחרי שקיבלנו את כנפי הטיסה הוזמנתי לביתו של זוריק בכפר ביל”ו (תא”ל ארלוזור (זוריק) לב, הבן הראשון של כפר ביל”ו, שנהרג במלחמת יום הכיפורים כשמטוסו נפגע וצלל לים התיכון מול חופי מצרים. הוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע. אב”ש). כשסיימתי את הקורס הודעתי לאימא שלי בשמחה שזהו, אני טייס בחיל האוויר והיא צריכה להגיע לטקס. אלא שבמסדר הכנפיים המרגש הזה נותרתי לבד, כי לאימא שלי לא היו בגדים חגיגיים, ולכן היא התביישה לבוא”.
גם בחלוף כמה עשורים מימי מתקשה להסתיר את ההתרגשות, שמתורגמת לשתיקה ארוכה. גם כשאני אומר לו כי אין רבים שהצליחו להיחקק כמוהו בהיסטוריה הישראלית – מהצנחת הכוחות במיתלה במבצע קדש, דרך החילוץ באנטבה ועוד אלפי שעות טיסה מבצעיות, שספק אם יסופר עליהן אי פעם.
בקרוב הוא יחגוג תשעים. בקבוק יין מיוחד כבר מחכה לאירוע הזה.
באדיבות מגזין סיגר
אשתי ואני זכינו להכיר את מימי בשנים האחרונות. כל פעם אחרי שפפגשנו אותו לא הפסקנו להתפעל ממנו – א מענטש במלוא מובן המילה. נעים הליכות, איש חברה, פשוט כיף להיות בחברתו.
אנחנו מאחלים לו עוד הרבה שנים ושיחלוץ את הפקק מעוד הרבה בקבוקים של יין טוב.
אברהם