מהפכת הפסולת משנה כיוון – ממטרד למשאב אנרגטי: פורום מנהלי סביבה וקיימות דן בנושא

פורום מנהלי סביבה וקיימות נערך בשבוע שעבר ועסק בשינוי תפיסתי של בעלי עסקים לפסולת אותה הם יוצרים וחשיבות המחזור. אנו מביאים לכם ב-E-food את עיקרי הדברים על בסיס הפרוטוקול שפורסם באירוע.

חזון המשרד להגנת הסביבה – גיא סמט, סמנכ”ל שלטון מקומי במשרד להגנת הסביבה, אומר כי למרות הוויכוח בנושא הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ואופן איסוף המידע שלהם, הם היום הגוף האחראי על איסוף מידע זה ועל פי הנתונים בלשכה רואים שיפור בנושא מחזור  פסולת עם עליה של כ-2% בשנה. למרות זאת, המשרד רואה בזה, ביחס להשקעה בתחום, ביצועים נמוכים למדי, מה גם שייצור הפסולת עלתה ב10% בשנים האחרונות עקב השגשוג הכלכלי. מהנתונים האלה נראה שישראל הרחק מאחורי רוב המדינות המפותחות וכנראה שלא ניתן להסתמך על הפרדה במקור, אחד מפרויקטי הדגל בנושא טיפול בפסולת.

לדבריו, לנושא המחזור אתגרים רבים, ביניהם: היטל הטמנה נמוך ביחס לעולם, ניהול מבוזר כאשר כל רשות מנהלת את הנושא בעצמה. יש לרכז את ניהול הטיפול בפסולת באיגודי ערים ולקחת את איגודן כמודל. “יעד המשרד הוא להוריד ב-30% את ההטמנה ולהפסיק כליל להטמין פסולת ללא מיון. היום המשרד לא מאשר תכניות מתאר ומטמנות ללא מיון פסולת ועובד על שינוי תכנית מתאר 16 לפסולת כך שהמיון יהפוך לחובה. ככול הנראה נראה בשנים הקרובות יותר ויותר מתקני מיון בדומה למתקן של גריננט בירושלים. יש התמקדות במגזר המוסדי במרום בו פוטנציאל ההצלחה גבוה יותר. יש תקציב של 3 מיליארד שקל לתכנית עד 2030 בנושא הטיפול בפסולת. אחד הפתרונות שנבחנים במשרד והראו כדאיות כלכלית ברמת סיבסוד סבירה, היא פסולת לאנרגיה. כמובן שיש התנגדויות למתקני שריפת פסולת, גם התנגדויות אלימות, אבל אנחנו מאמינים שניתן להתמודד עם התנגדויות אלו”.

השאיפה של המשרד, לפי סמט, היא לקדם מתקנים כאלו בכל מחוז בארץ (ולא רק בפריפריה) ובמסלול של ועדה לתשתיות לאומיות. “חשוב שקידום התכניות יתבצע גם על ידי המדינה וגם על ידי יזמים פרטיים כך לשמור על עצמאות וגמישות תכנונית”.

מתקן תרמי כמרכיב הכרחי בשרשרת הטיפול באשפה

עמוס רבין, גזבר איגוד ערים דן לתברואה: “הקשיים הגדולים ביותר בתעשיית הפסולת, כפי שאני רואה אותם, הם: 1. רגוליצה, הרגולטור לא מסוגל לראות כמה הרגולציה שמבחינתו הכרחית מקשה על המגזר הפרטי ובנושא הפסולת הדבר בולט במיוחד, לעלות היטל הטמנה בכמה שקלים בודדים יכולה להרוג עסק במקום. חוסר העקביות של הרגולטור מכניסה מכפיל סיכון לכל פרויקט. 2. חוסר אחידות, פסולת אף פעם לא אחידה. לא ניתן לפתח מוצר כאשר חומר הגלם משתנה באופן כל כך קיצוני ואי אפשר לבנות על מודל כלכלי כאשר אתה לא יודע מה אתה מקבל בשער המפעל בבוקר.

“פסולת יוצרת שני מפגעים: ניקיון ובריאות. בישראל הם נפתרו גם אם בנושא המחזור אנחנו בפיגור אחרי המערב. ניתן להשתמש בפיגור זה כיתרון וללמוד מהצלחות וטעויות של אחרים. כדאי להבחין בין אירופה, שמוכנה לשים כסף על כל פיתרון, לבין ארה”ב שנושא העלות/תועלת הוא בראש סדר העדיפות. באופן כללי ניתן להכליל ולציין שמיחזור הוא נטל כלכלי משמעותי ולא באמת חסר מקומות להטמנה, יש הרבה אתרים ומחצבות שניתן להסב וייצר עוד מקומות הטמנה. גם למיחזור יש גבול ואם רוצים להוריד משמעותית את כמות הפסולת המוטמנת יש להקים מתקני שריפה, כמו בשאר העולם. בארץ יש רק מתקן RDF בחירייה שהוא דוגמה מצוינת לשילוב של חברות פרטיות ותאגיד עירוני ומייצר דלק מוצק לשריפה במפעלי נשר. בעולם מקימים מתקני שריפה במרכזי הערים לניצול החום השיורי לחימום הבתים. בארץ אין צורך בחום זה ופה לא סומכים על פעילות תקינה ולא יתנו לבנות מתקן כזה במרכז עיר. יש גם צורך להתחשב ברגולציה המכבידה בארץ ולהתחשב בקבועי זמן מיידיים”.

אתגרים תכנוניים ותופעת ה-NIMBY בהקמת מתקנים תרמיים לטיפול בפסולת

שני חינקיס ברק, מתכננת ערים מחברת AVIV AMCG: “הקריטריון הראשון בתכנית המתאר לקידום מתקני טיפול טרמי בפסולת הוא: הקטנת מרחקי שינוע הפסולת. זה אומר להקים מתקנים גם בקרבת מרכזי אוכלוסיה דבר שכמובן יוצר התנגדות ואפקט ה NIMBY. לתופעה זאת שני מופעים: 1. רגולטורי  2. אנושי. השני כמובן קשה יותר לטיפול ומובן לחלוטין. רוב האנשים יתנגדו אוטומטית: מה שורפים שם? מה יוצא מהארובות? הרבה משאיות זבל.

“הטיפול בהתנגדויות הינו חלק מעבודת התכנון השותפת וניתן לטפל בכמה מישורים לדוגמא תכנית מתאר למתקני כליאה. שבדקו מה נעשה בעולם הגיעו לאנגליה לעיירת פחם קטנה שלקחה את מתקן הכליאה כמנוף כלכלי לאזור ודרשה הן תעסוקה למקומיים והן שיפור תשתיות כמו מתקן רפואי משוכלל שמשרת גם את הכלא וגם את תושבי המקום. דוגמא נוסף היא תכנית מתאר 10/ב/11 שחפשנו אתרים להקמת תחנות כח על גז. אחרי אין ספור סיורים צמצמו 130 אתרים פוטנציאלים ל 5 בלבד שאותם היום מקדמים במרץ, בשיתוף, בשקיפות ובדיאלוג. היום אין מתקני שריפה בארץ ולכן יש צורך ביצירתיות רבה בקידום תהליך התכנון ולייצר קונטקס מקומי בשילוב הכידאיות הכלכלית של מתקן. דוגמאות: מתקן שריפה בפריז שנבנה ברובו מתחת לאדמה. מתקן בקופנהגן שילוב של אתר סקי. מתקן באנגליה שנבנה בצורת סירת ויקינגים.

“השאיפות שלנו, לא נופלות מאירופה, ואנחנו רוצים למשוך את הרעיון למעלה וכן לייצר אשליות ותקווה שהמתקנים האלו יהיו ברמה הכי גבוהה שניתן, אנחנו צעירים מידי לוותר מראש על חלומות.

מיחזור פסולת תעשייתית במפעלי שטראוס – כיצד צמח התהליך מהשטח?

אולגה בורדיני, מנהלת איכות הסביבה של אתרי הלוגיסטיקה בשטראוס: “שטראוס רואה את נושא הטיפול בפסולת כערך עליון, וערך זה הונחל כחלק מהתרבות האירגונית. התהליך ההתפתח מהשטח, סביב שנת 2013, כאשר התקבלו דיווחים ותלונות על הפסולות של שטראוס בכל מיני מקומות . מבירורים הבינו שמרגע שהקבלן הפינוי יוצא משאר המפעל אין בקרה עליו. והתחילו בתהליכי אפיון ואיתור סיכונים וכשלים. שטראוס היום מפנה הרבה פסולת למתקן ה-RDF בחירייה. יש לה כמה מתקנים אנ-אירובים לייצור גז. וכן עובדת עם כמה קבלנים למחזור פסולת אורגנית למזון בעלי חיים. היום רוב הפסולת של שטראוס ממוחזרת, יש שיתוף יפה עם העובדים. יש הדרכות שותפות בכל מתקני הייצור של שטראוס ודרישות נוקשות מכל קבלן שעובד איתנו כולל: רישיונות היתרים ואישורים. בנוסף כבר בתהליכי פיתוח המוצר יש שאיפה להקטנה מירבית של גודל האריזה, משהו שחוק האריזות עזר לדחוף והיום יודעים בדיוק את הכמות המשקלית של האריזה בכל מוצר. איזה חסמים או התנגדויות עלו? שטראוס ראה אתגרים ולא חסמים! כמובן שהנושא הכלכלי תמיד על הפרק וחלק מהמתקנים מרוחקים מידי והעלות הכלכלית של השינוע לחירייה גדול מידי ולכן לא חוברו למתקן ה RDF. אבל בסה”כ רואים חיסכון כספי גדול מהורדת היטלים שמשלמים על הסילוק של הפסולת”.

מתקני מיון מתקדמים לפסולת בישראל

עופר בוגין, מנכ”ל גריננט: “גריננט הקימה מתקן מיון לפסולת בירושלים המטפל בכמיליון תושבים מדי יום. המתקן מטפל בפסולת מכל מרחב ירושלים ולפסולת באזור זה מאפיינים יחודיים בעולם. אין כלל הפרדה במקור, 10% מהפסולת הם חיתולים בלבד, ושוני עצום. לדוגמה בחגים המתקן מכפיל את ההספק שלו. הנתונים שמסתמכים עליהם מסקר הפסולת הגדול מ-2013 כבר לא נכונים ובכלל לא משקפים את הפסולת בירושלים. המיזם הוא פרטי לחלוטין וכלל סיכון גבוה מאוד. אחת הבעיות היו בתשומות כשמזמן חתימת ההסכמים התשומות התייקרו מאוד. כמו בכל עסק יש תקווה להתפתח ולגדול ומצפים מהרגולטור הן להורדת החסמים והן לעידוד התעשייה. גם בתמריצים כלכליים, וגם לביטחון רגולטור לטווח של לפחות 10 שנים קרובות. רק כך המגזר העיסקי יכול להערך בהתאם. היום המתקן שולח 60% מהפסולת להטמנה. שאר החומר הולך למיחזור  הבעיה היא שאין לקוחות שמוכנים לקנות את החומר ולעיתים קרובות שולחים חומרים טובים, מוצרים מוכנים, להטמנה. נראה לנו ששריפת פסולת לאנרגיה היא אלטרנטיבה טובה להטמנה. היום יש לא מעט יצוא של פסולת אך הנושא הזה לא תמיד כידאי וכשזה יפסק יהיה הרבה יותר פסולת וחומרי גלם ממוחזרים שלא יהיה להם דרישה בשוק. באופן כללי, בניגוד למפעל שלוקח חומרי גלם מחבר אותם והופך אותם למוצר, בפסולת לוקחים תוצר ומפרקים אותו לחומרי גלם נפרדים. היעילות של מתקני הפרדה גבוהה בהרבה מהפרדה במקור ואנחנו מפרידים בשבועיים מה שהפחים הכתומים מפרידים בשנה, אם כי באיכות נמוכה יותר. גם החומר האורגני היוצא מהמתקן הולך לקומפוסט, אך לא ניתן לנצל אותו לחקלאות בגלל בעיות איכות ותברואה”.

הפרדה במקור בעידן של מיון מתקדם וטיפול תרמי

o       גיל ליבנה – יו”ר הוועדה לאיכות סביבה של מרכז השלטון המקומי וראש מועצת שוהם

o       טליה מבור – מנהלת המחלקה לאיכות סביבה בזכרון יעקב

טליה מבור: “זכרון בהשקפה סביבתית לקחה מאוד ברצינות את נושא המחזור ברשות עוד מתחילת הדרך הרבה לפני הפחים הכתומים. הרשות חילקה את הפסולת לכמה זרמים רטוב, יבש וגזם. את כל הפסולת הרטובה והגזם הולכים לקומפוסטציה. הרשות מגיע לכ 40% מהפסולת ממוחזרת וכך חוסכים כ 300,000 ש”ח בשנה על היטלי הטמנה. לפני כ 5 שנים הוחלט בעירייה להקים מתקן טיפול בגזם ופסולת אורגנית כ 1 ק”מ דרומית לרשות בשטחים חקלאיים והעבודות הקמה התחילו לפני שבועיים, יש ציפיה שאחוז המחזור יעלה משמעותית וכך גם החיסכון הכספי. נושא הפרדה של החומר הרטוב קצת נתקע כאשר באמת לא היה מה לעשות עם כל הקומפוסט אך שיתוף הפעולה של התושבים ודרישת הנושא עדיין מתקדם.

פאנל עם גיל ליבנה

שאלה: איך הרשויות המקומיות מתמודדות עם שינויים רגולטורים?

לדעתנו יש צורך לתת לכל רשות את מרחב הפעולה. גם שוהם וגם זכרון אינן מיצגות את רוב המדינה והמאפיינים של הרשויות מאוד שונים. על המדינה להכתיב באופן גורף לכל הרשויות כמה ואיזה וגודל פחים הם צריכים להפיץ. לכל רשות יש את הדרישות והצרכים שלה. שינויי המדיניות מאוד מקשים על הרשויות המקומיות, בנוסף לנזק הכלכלי שקידום והפסקת תכניות הנזק התדמיתי משמעותי.

שאלה: מה דעתך על קידום פרויקטים של מיון ואנרגיה מפסולת?

יש להשאיר את הכלכלה בתחום הרשות. ברגע שאתה מיצא את הפסולת ומשלם למישהו אחר, זה כסף שיוצא מהרשות. צריך לקדם את הטיפול בפסולת של הרשות בתחום הרשות ולהשאיר את היוזמה והבעלות בידי הרשות, כך ליצר הכנסות ותעסוקה ולא רק לשלם למישהו אחר. זה כמובן גם מאפשר לרשות שליטה על תכנון המתקן ולא לקבל תכתיבים מלמעלה.