סוחרים עם גמלים וסוסים הגיעו אל הבזאר הטורקי. הם התקבצו אל עשרות החאנים המשמשים נקודות מפגש למוכרים, לקונים ולמחפשי ההרפתקאות באיסטנבול. הסחורות האקזוטיות מגיעות מהמזרח ויוצאות מערבה. “חאן” כולל חצר פנימית סביב עץ ערמונים ענק המספק צל, קרירות ובאר מים. סביב החצר מתחם חדרים, בשתי קומות, עם פתחים מקושתים, המשמש לשהות בטוחה במשך הלילות. כך מתנהלים חיי המסחר בבזאר כבר מהמאה ה-15, אז הוקם. היום כל ה”חדרים” משמשים למסחר בכל סחורה אפשרית.
כשחושבים על טורקיה בכלל ועל איסטנבול בפרט, האסוציאציה הראשונה היא בזאר טורקי. חנויות ודוכנים המוכרים תבלינים, רחת לוקום (Turkish delieght), מגבעות, צעיפים, טי-שירטס, שטיחים, תכשיטים, כלים מעוטרים ומזכרות. הבזאר הטורקי גדול. הוא מכיל 58 סמטאות עם יותר מ-3,000 חנויות ודוכנים, והוא מרשים ומהווה אטרקציה גם לטיולי אוכל רחוב.
בכניסה לחאן יש מרכז להזמנות תה. התה מופץ ומוגש בחאן וברחבי הבזאר. מרכז ההזמנות הטלפוני ממוקם על הקיר מאחורי כתפיו של מכין התה. ממול כוסות התה.
את הסיור הקולינרי התחלנו במטבח מקומי שהציע לנו מנות בבישול ביתי של עוף, אורז עם עשבי תיבול וגרעינים ועלי כרוב ממולאים. ארוחת טעימות, אף כי מעט סתמיות. מסיימים בקפה שחור (טורקי) או תה או תה תפוחים. תה תפוחים – נהדר… המדריך שריף מסביר שהאוכל מיועד לבעלי עסקים מהסביבה, שבשעת הצהריים מניחים בפתח חנותם מקל של מטאטא הסוגר באופן סמלי בלבד את החנות. המקל מורה: תכף אשוב. הזמן לארוחת הצהריים הוא קצר (10 עד 15 דקות) ואם לא תהיה טובה, הסועד ילך למקום אחר.
שריף, מעלה ציפיות ומבטיח לנו את המעדן האהוב ביותר על המקומיים. מעי כבש צעיר ממולא בחלקים פנימיים (kokorec) עם המון תבלינים. מאוד חריף ומאוד שמן. כל זה מוגש בתוך באגט. המנה בעיקר לא טעימה, גיבוב של שומן ותבלינים. לא לנסות. אולי כדי להכניס עניין, על כל שולחן מוגשת צלחת מולים ממולאים. גם התוספת הזאת סתמית.
המבורגר רטוב
אוכל רחוב שנשמע מסקרן והתברר כמיותר היה “המבורגר רטוב” ואמנם הוא רטוב. לחמניות ההמבורגר וההמבורגר עצמו שרויים כל הזמן במעטה אדים. לא טעים. רק רטוב. חיפשנו ניחומים במשהו מוכר וניסינו את הלימונדה. מה כבר יכול לאכזב. התאכזבנו. גם בבזאר כבר שמעו שמים פלוס סוכר וקצת תמציות לימון הרבה יותר זול ממיץ לימון וסוכר. טעם הילדות של קרטיב לימון של פעם היה הדבר המנחם היחיד.
לא התכוונו לוותר על חווית אוכל הרחוב בבזאר הטורקי, אז המשכנו למנת בורגול חריף בתוך עלה חסה (cig kofte) וגם זה לא טעים ולא מעניין. אבל היה שם גימיק. רוטב רימונים ש”הושפרץ” לעיסת הבורגול שעורבבה בכוך מאולתר ומיץ מלימונים אמיתיים ש”הושפרץ” לכל עבר בסימטה, על כל מי שהחזיק עלה חסה מגולגל. לא מומלץ לנסוע בשביל זה לבזאר.
אחרי האכזבה הנוספת, הצצנו שוב ברשימת ההפתעות, שכאשר קראנו אותה לפי המסע היא גרמה לנו לרייר. מעדן הרחוב הבא נראה לנו החוויה הקולינרית הכי טובה שמחכה לנו באיסטנבול – דג מטוגן בבאגט. הגענו אל הדוכן, הדגים זה עתה הוצאו מהרשת, סמוך לשפת לשון הים “קרן הזהב”. מנת הדג הייתה בסדר, אכלנו אותה עם מזלג חד פעמי מצלחת חד פעמית. על הבאגט ויתרנו – באגט טוב נאכל כבר בפריז.
עם אוכל לא ממש הצלחנו, אז נחפש ריגושים אחרים. נכנסנו לחאן של אמא. אמא היא האימא של הסולטן שאמורה להחליט מי מבין הבנים שלו יהיה הסולטן הבא.
ג’יימס בונד על גרם מדרגות חשוך
נכנסים למתחם שמוביל אותנו לגרם מדרגות. מסביבנו מקומיים בלבד, מדברים בשפה לא מובנת. זה עתה יצאו מהמסגד השיעי הסמוך. עוד מישהו שבחר בגרם המדרגות החשוך הזה היה ג’יימס בונד בסרטו סקייפול, SKYFALL. נכנסים למבוך צר ואפל. המתח החל להיבנות באוויר. ואחרי טיפוס מדרגות מייגע, ברובו בחושך וללא אופנוע, הגענו לגג. המראה הצדיק את רגעי הפחד.
הבזאר אלף פנים לו. בשעת הצהריים, כבמעשה כשפים, הוא הפך למסגד. פתאום מושלך הס בכל רחבי הבזאר, התנועה נעצרת, עשרות שטיחוני תפילה נפרשים לאורך הרחובות, גברים מתקבצים מכל רחבי הבזאר לשורות שורות לאורך הסמטאות. ברגע אחד חולצים נעליים, כורעים על הברכיים ומתחילה תפילה של מספר דקות. לא כל הקהל מתפלל, אבל כולם מכבדים. התפילה מסתיימת והעסקים והתנועה והרעש חוזרים למסלולם.
הבקלאוות לא הכזיבו
מסע הרחוב הסתיים במגוון בקלאוות מעולות. הטעם לא אכזב. הרבה ירוק של פיסטוק חלבי, מאוד מתוק. טרי, חמים וטעים. מישהו גילה לנו שגם פה יש טריק להוזלת עלות מחית הפיסטוק חלבי (וכמו שרואים יש הרבה ממנה). מחית אפונה תורמת צבע ירוק יפהפה ואניני הטעם יכלו להרגיש בטעם האפונה “חבוי” לו בטעמי הבקלוואה הנהדרת.
ואיפה אגתה כריסטי בסיפור? היא הגיעה ברכבת האוריינט אקספרס שנסעה ממערב אירופה אל הבזאר הטורקי המפואר באיסטנבול, אל הטעמים הצבעים הריחות וההרפתקאות שמציע הבזאר הטורקי המהפנט.
Leave a Reply