מאת אבי בן חורין
הכותרת שתפסה כנראה את עיני רוב העוסקים בביטוח ימי בישראל הייתה “מבטחים ימיים מעלים את הפרמיות כתוצאה מגידול בתביעות“. המבטחים, שבוודאי היו שמחים לראות בעיניהם מציאות שכזו, לפחות בחלקה הראשון של הכותרת, ידעו היטב שאין קשר מעשי בין מה שקוראים בעיתון לבין חיי היום יום.
ההתנהלות הרגילה בקביעת הפרמיה בישראל אינה בהכרח מבוססת על חיתום מקצועי בהקשר לביטוח הובלות בינלאומיות, אלא על נתוני תחרות שאינה פוסקת לאורך שנים. גם ניסיונות פה ושם של הכתבת שיקולים עניינים בקביעת המחיר לא תמיד עומדים במבחן המעשי.
שיעור הפרמיה הממוצעת בישראל בביטוח ימי אינו נמצא בצמרת טבלת הרשימה העולמית וכנראה גם לא בחלקה האמצעי. יש האומרים שיש מיעוט מדינות שבהן הפרמיה הימית נמוכה משלנו (למשל, אצל השכנים ממזרח שהעתיקו, לפחות במסמכים שהגיעו לידינו, את נוסח הפוליסות, כולל סייגים בלתי סבירים בעליל, אך הפחיתו את המחיר). כך גם בעסקים חובקי עולם בסדרי גודל משמעותיים, שלגביהם תמיד נאמר – “הגודל כן קובע!”
הצד השני של עסקת הביטוח – המבוטחים, שראו את הכותרת, בוודאי המשיכו לחלק “מחמאות” ליוקר המחיה, שאמור לעלות גם בזכות הפעילות של ענף ביטוחי זה.
עם המעבר מהכותרת לתוכן הכתבה (כמה מהקוראים אכן משתדלים להבין את הנושא לעומק וממשיכים לקרוא את התוכן המפורט?) מסתבר שהתגובות המתוארות לעיל אינן קשורות לדברים המופיעים שם. המדובר בדעה שיוצאת לאור לא על ידי מבטחים במובן הרגיל והמוכר אלא על ידי מועדוני כיסוי ושיפוי (Protection and indemnity clubs). אם נבדוק את השמות המופעים בכתבה, נראה כי מדובר בקלוב אמריקאי שהוקם ב-1917, הקלוב השוודי שקיים מאז 1872 ועוד שלושה מועדונים אנגליים שגם הם אינם צעירים. זו אולי ההזדמנות להסביר מה ההבדל בין מבטחים (מושג שאנו אמורים להכיר) לבין אותם מעדוני כיסוי ושיפוי, שאמנם עוסקים בנושאי ביטוח אך אינם חברות ביטוח.
הרעיון להקמת המועדונים הללו קרם עור וגידים כבר במאה ה-19, כאשר מובילים ימיים יצרו לעצמם שיתוף פעולה באמצעות קופה משותפת (קרן) לתשלום תביעות של צד שלישי בגין נזקים בפעילותם המסחרית, שלא קיבלו מענה הולם במערכת הביטוח המקובלת. אמנם במקרים מסוימים על פי אמנות בינלאומיות יש לבעלי אוניות פטור מאחריות לנזקים שנגרמים לאחרים או כשאין פטור – יש הגבלת אחריות שגם היא מעוגנת באמנות מוכרות. אך עדיין ישנם נזקים שאינם מכוסים בפוליסת גוף האונייה – HULL. דוגמאות לכך הן נזקים למטען על האונייה, נזקים לאוניות אחרות (שרק חלקו עשוי להיות משולם על ידי הפוליסה הרגילה), נזקים לרציפים, מזחים ומתקנים אחרים, זיהום ים, גרירה, הפסד דמי חכירה עקב איבוד זמן ועוד ועוד. המועדונים פועלים על בסיס ביטוח הדדי, מה שאומר למעשה שהם מוסדות ללא כוונת רווח – וזה ההבדל המהותי בינם לבין חברות ביטוח. בסוף שנת ביטוח, כאשר מאזן המועדון הוא שלילי, חייבים החברים להשלים את החסר בקופה לפי קריטריונים ידועים מראש.
בחברת ביטוח, תוצר הלוואי של הפסד עקב תביעות (בין של המבוטח ובין אם של אחרים באותו סוג ביטוח) יהיה לרוב העלאת הפרמיה והשתתפות עצמית גבוהה יותר, אך רק בשנה הבאה (אם הלקוח ממשיך עם אותה חברת ביטוח). בקלוב – כולם שותפים בכיסוי הגרעון השנתי המצטבר וכנראה במחירי השנה הבאה שיהיו גבוהים מהנוכחיים. וזה בדיוק מה שראינו במאמר המדובר.
נכון, יש כיום מועדונים שבהן מעורבות חברות ביטוח, וכמובן שיש מועדונים שרוכשים ביטוח משנה בחברות ביטוח מסחריות; אך עדיין הרעיון הבסיסי של הקלוב – כולם שותפים ברווח / הפסד, וכאשר יש תביעות ואין מספיק כסף בחשבון הבנק, כולם משלמים את ההפרש.
כיום, יש מועדונים לבעלי אוניות ויש מועדונים לחוכרי אוניות ואחרים לבעלי יכטות, כלומר השוק הימי מפותח בהקשר לפתרון ביטוחי זה. אך עדיין, המערכת הבסיסית בשוק העולמי היא של גופים מסחריים. המערכת הזו של ביטוח הדדי “עובדת” כאמור בהקשר לביטוחי כלי שייט ולכן איננה קיימת כאן, בשוק שעוסק בביטוח מטענים בעיקר.
כאשר המועדונים מודיעים על עלייה בפרמיות (דרך אגב, בצורה שמרנית החידוש השנתי במועדונים אלו הוא ב-20 בפברואר) זו החלטה שלהם בלבד ואין לה השלכות לגבי כל הגופים האחרים שעוסקים בביטוח ימי ובוודאי שלא למבטחי קרגו.
בשורה התחתונה, אפשר לומר שעליית מחירים היא אולי שאיפה של מבטח בפני עצמו, אך באופן מעשי התחרות הקיימת בענף אינה מעודדת אותו ולכן הרצוי בעיני חברי מועדוני כיסוי ושיפוי אינו המצוי אצל המבטחים הימיים בישראל. ולכן הכותרת שקראנו נכונה רק למקטע מסוים בשוק הביטוח הימי הבינלאומי ואין לה משמעות במקומותינו.
הכותב הוא מומחה לביטוח ימי.
הכתבה פורסמה לראשונה בפוליסה, עיתון הביטוח, הפנסיה והפיננסים
Leave a Reply