מסתבר שיש קשר חזק ומוכח בין העדפת טעם מתוק לבין גנטיקה, אף כי הוא מורכב יותר משנאה או אהבה מוחלטת כפי שקורה ביחס לכוסברה. אהבת מתוק מושפעת מגנטיקה בשיעור של כ-50% (על פי מחקרי תאומים), כאשר היתר מושפע מסביבה, תרבות והרגלי אכילה.
הגנים העיקריים המעורבים בטעם מתוק
כמו בטעם מר, גם הטעם המתוק נתפס באמצעות קולטנים ספציפיים על הלשון, והגנים המקודדים לקולטנים אלה הם שקובעים את מידת הרגישות וההעדפה:
- קולטני הטעם המתוק (TAS1R2 ו-TAS1R3):
- הגן העיקרי המקושר הוא TAS1R2 (Taste Receptor, Type 1, Member 2). גן זה, יחד עם TAS1R3, יוצר את הקולטן הקושר מולקולות מתוקות (סוכר, ממתיקים מלאכותיים).
- השונות הגנטית (SNP): וריאציות (שינויים קטנים ברצף ה-DNA, המכונים SNP) בגנים אלה יש יכולות לשנות את יעילות הקולטן. אנשים עם וריאציות מסוימות עשויים: להיות פחות רגישים למתיקות, ולכן זקוקים לכמות גדולה יותר של סוכר כדי לחוות את אותה רמת מתיקות; או לחלופין, להיות רגישים יותר ולהעדיף מתוק פחות אינטנסיבי.
- גנים הקשורים למסלול התגמול במוח (Reward System):
- אהבת מתוק אינה רק עניין של קולטנים בלשון, אלא גם של מסלול התגמול במוח. סוכר מפעיל את מערכת הדופמין, וגנים הקשורים לתפקוד הדופמין, כגון DRD2 (קולטן דופמין D2), יכולים להשפיע על המידה שבה חווית המתוק נתפסת כ”מתגמלת” וממכרת.
הקשר האבולוציוני
העדפה למתוק היא מולדת ואף קריטית:
- סימון אנרגיה: באופן אבולוציוני, טעם מתוק תמיד סימן למקור אנרגיה זמין (פירות, דבש) והיה חיוני להישרדות.
- הימנעות מרעל: לעומת זאת, טעם מר סימן לרעלים, ולכן הדחייה ממנו חזקה יותר (כפי שראינו בירקות המצליבים).
ההשלכות הבריאותיות של גנטיקת המתוק
ההבדלים הגנטיים בהעדפה למתוק מקבלים משמעות רבה בבריאות הציבור:
- צריכת סוכר: אנשים בעלי נטייה גנטית לצריכה גבוהה יותר של מתוק עשויים להיות בסיכון מוגבר לצריכה מופרזת של סוכר ולפתח סיבוכים בריאותיים כמו השמנה וסוכרת סוג 2.
- המלצות תזונה מותאמות אישית: הבנה מעמיקה של הגנטיקה מאפשרת לחוקרים לפתח יום אחד המלצות תזונה מותאמות אישית (נוטריגנטיקה), שיסייעו לאנשים בעלי נטייה גנטית חזקה למתוק להתמודד עם הצורך הזה בצורה בריאה.
בשבוע הבא נספר על גנים המקושרים לטעם מלוח?
הכותב הוא מהנדס ויזם הייטק. הכתבה נכתבה בסיוע בינה מלאכותית
Leave a Reply