מגפת הקורונה והחוסר המשווע במלאי מכונות הנשמה, מטושים וריאגנטים האירה על החשיבות הלאומית של מלאי חירום וצריכה להעיר ולעורר את קברניטי המדינה, במיוחד במשרד האוצר, לשמור על שולי ביטחון רחבים של מלאים ולהפסיק להסתכל על הנושא אך ורק דרך “החור שבגרוש”.
ישראל, בשונה מרוב המדינות, צריכה להיערך לשלשה תרחישי ייחוס: מגפה עולמית, רעידת אדמה קטסטרופלית (בממוצע כל 100 שנה כאשר האחרונה התרחשה ב-1927) ומלחמה ארוכת זמן (יותר מלבנון השנייה וצוק איתן ולא ששת הימים). בנוסף, לנוכח מצבה הגיאופוליטי, לישראל למעשה “כלכלת אי”, קרי רוב חומרי הגלם והמוצרים מיובאים אליה בים (98%) – תהליך האורך שבועות וחדשים.
המענה למצבי חירום אלה הוא אחזקת מלאי חירום מתאימים, ואכן מאז קום המדינה הוקמו מחסני חירום בניהול מינהל הסחר הממשלתי, עד להפרטתו בסוף שנות ה-80. האחריות עברה גלגולים שונים מהג”א למל”ח מזון, לרח”ל ולפיקוד העורף, כאשר האחריות העליונה היא של משרד הביטחון הקובע את תרחיש הייחוס, אופיו והיקפו. גופי הביצוע הם משרד הכלכלה האחראי על רכש וריענון המלאי (בשיטת FIFO) של 8 מוצרי יסוד: בשר בקר קפוא, קמח, שמן, סוכר, אורז, שמרים, פולי קפה ותה. משרד החקלאות אחראי על ניהול ממגורות החיטה וגרעיני המספוא לבעלי חיים ואילו משרד הבריאות על מלאי של הזרקה ורידית (אינפוזיה), הזנה בזונדה ומזון לתינוקות (תחליף חלב אם).
הבעיה של משרדים אלה היא ההתערבות ברגל גסה של האוצר במדיניות המלאים, בטענה כי תקצובם כולל שולי ביטחון רחבים מדי, שכן סכנת המלחמה הכוללת פחתה וניתן תמיד לייבא מוצרים כמקור אספקה נוסף למשק. לא עזרו דו”חות של מבקר המדינה ומחלקת המחקר של הכנסת – להיפך. כיוון שמשרד הביטחון מנע מהאוצר מלהתערב בתרחיש הייחוס, האוצר “התחכם” ובמקום סעיפים ספציפיים למלאי חירום (כולל הרשאה להתחייב), הוא קבע כי משרדים אלה יממנו את המלאי מתקציבם הכולל, דבר הפוגע ברמת המלאים לנוכח הסכנה שהמשרדים ישאירו את הנושא בתחתית סדר העדיפות שלהם. אין זה צירוף מקרים שפתאום בשבועיים האחרונים חלק מהמשרדים נתפשו עם “המכנסים למטה” ,והוציאו באופן דחוף מכרזים זריזים לאספקה וריענון מוצרי מזון שונים בהיקפים גדולים.
בשנות ה-80 – משרד הכלכלה, הפעם בתמיכת האוצר, עבר מאחזקה פיזית של המוצרים במחסניו ובממגורותיו למימון המלאים וריענונם באמצעות יבואנים ויצרנים, דבר המחייב כמובן פיקוח צמוד על ידי חברות השגחה, כאשר החברות רשאיות להשתמש במלאים לצרכיהן, אבל מחויבות להשלימם במוצרים טריים יותר, כך שהכמות המוסכמת לא תפחת בשום נקודת זמן. לצערי, בעבר, לא פעם אחת ולא פעמיים, נתפשו כאלה במיוחד במצבי עליית מחירים וביקוש מוגבר אשר הרשו לעצמם “להלוות” ממחסני החירום בתירוץ כי “יש אוניות בדרך…”
מגפת הקורונה היא קריאת השכמה לקברניטי המדינה האחראים על משק החירום להחליף “דיסקט” ומהר. היא לימדה אותנו כי בעולם השוק החופשי הוא חופשי כשאין משברים ואסונות והכל מתנהל כשורה, אבל במצב משברי – כל מדינה לנפשה. לא מדובר על מרד נגד הגלובליזציה אלא מעין הכרזת מלחמה עליה. ניצני התופעה כבר מלבלבים – קזחסטן, מהספקיות הגדולת בעולם של חיטה, אסרה יצוא. הודו אסרה יצוא חומרי גלם לתרופה כנגד המלריה. בצרפת בתרחישי אסון המדינה מוסמכת לתפוש מוצרים מיצרנים וספקים ולעשות בהן שימוש. המוסד ושירותי ריגול זרים עוסקים בשכנוע / לחץ / גניבה של ציוד רפואי, ראשי מדינות מטלפנים ישירות למנכ”לי חברות רפואיות בתחינה ובשכנוע לקבל מוצריהם ראשונים בתור, כולל דונלנד טראמפ המנסה “לגנוב” חברה גרמנית שיש לה יתרון במחקרי חיסון כנגד הקורונה. שלא לדבר על כנופיות פושעים ומאפיות בינלאומיות, שגילו תחום מחיה חדש לעשיית רווחים פנטסטיים.
המצב החדש מחייב הסקת מסקנות כדלהלן: יש לעדכן את תרחישי הייחוס ולהגדיל משמעותית את המלאים, לא רק בגין תרחישי אסונות מקומיים / עולמיים,אלא גם בגין חוסר מסתמן של מזון ועלייה במחירים היחסיים, פועל יוצא לגידול האוכלוסייה העולמית, עלייה ברמת החיים במדינות מתפתחות, והקטנת שטחי החקלאות בעולם כתוצאה מפיתוח מואץ. בנוסף, חובה להגדיל את מלאי החירום בגין תרבות “הסמוך” ו”יהיה בסדר” שלנו. בסקר של משרד הכלכלה התברר כי 25-37% ממשקי הבית אינם מחזיקים כלל מוצרי יסוד בסיסיים בביתם, ו-90% אינם מחזיקים במלאי של מוצרי מזוון רלבנטיים למשפחות עם ילדים קטנים (מזון לתינוקות, חלב עמיד ועוד). בלטו לטובה דווקא הדתיים והחרדים ומשקי הבית בפריפריה, שנמצאו מחזיקים במלאי של רוב מוצרי הבסיס.
ישראל לא צריכה ולא תגיע אף פעם לעצמאות תזונתית של משק אוטרקי וטוב שכך. 80% מגרעיני החיטה מיובאים, כך גם 100% מגריעיני המספוא ופולי הסויה ו-60% מבשר בקר, אולם במקביל אסור לנו “לשפוך את התינוק יחד עם המים” ולחסל את מה שכבר יש לנו – החקלאות היא נכס לאומי חיוני, כיוון שבמצבי חירום כל מדינה מתכנסת לדאגה עצמית לסיפוק צרכיה, לא רק הרפואיים אלא גם בכמות ואיכות מזונה. לכן, יש לפחות לשקול שנית את קצב ורמת החשיפה של שוק מוצרי המזון ליבוא מתחרה. אילו הדבר היה תלוי רק באוצר, היינו מחסלים כבר מזמן את משק החלב בישראל על ידי יבוא אבקת חלב מסובסד מהאיחוד האירופי, וחוסכים למשק 139 מליון שקל בשנה. לא מדובר בבדיחה! זאת היתה הצעה שהופיעה בטיוטת חוק ההסדרים, פרי מוחם הקודח של שני כלכלני אגף התקציבים, שכיום מכהנים בתפקידים בכירים במשק.
מילה אחרונה על תרופות ומפעל לחיסונים עליו הצהיר ראש הממשלה – Easier said than done – כבר ב-2018 הוקמה ועדת היגוי, אלא שאליה וקוץ בה, מאז לא קרה דבר ומשך הזמן הדרוש מההחלטה ועד לסיום הקמת המפעל הוא שש שנים. גם אם נצליח לקצר את תקופת ההקמה, מדובר בשנים ולא בחדשים. למרות האמור, חובה להתחיל מידית בתהליך ההקמה כבר מאתמול, כיון שלדאבוני גם אם ימצא חיסון לקורונה שאינו פרי המצאה מקומית ויהיה צורך לחסן את אוכלוסיית העולם, 7.7מיליארד נפש, ישראל לא תעמוד בראש התור. לכן, במקרה הטוב נצטרך לשלם תמלוגים על נוסחת החיסון ולייצרה במהירות במפעלנו, או לחלופין להפעיל שוב את “בחורינו הטובים” מהמוסד כדי לגנוב את הנוסחה יחד עם מפעל שלם ארצה. לגבי תרופות וציוד רפואי אחר, כדאי לשים לב כי פעם היו בישראל שני מפעלים לעירויים, פעם היו ל”טבע” שני מפעלי תרופות בירושלים שנסגרו, ובנוסף אחד בכפר סבא ואחד ברמת חובב שקווי היצור וכוח האדם בהם צומצמו. כדאי גם לזכור כי קאר שולץ איננו אלי הורביץ ז”ל – פטריוט ישראלי שבדירקטוריון / ההנהלה שלו שרצו ישראלים רבים.
הכותב הוא לשעבר מנהל אגף היבוא במנהל הסחר בממשלתי וסמנכ”ל משרד הכלכלה
Leave a Reply