קראתי אתמול בעיתון המלצה על איזו מסעדה באזור השרון והדבר הראשון שנכתב שם עליה הוא “אווירה מדהימה”. אז היום אני רוצה לכתוב על מסעדה שהיא האיפכא מסתברא – אני לא כותב עליה בגלל האווירה המדהימה שלה – לא על כך תפארתה. כשפותחים את הדלת מהרחוב אתה שואל את עצמך האם הפעם נפלת. לא רק שהרחוב ליד כיכר המושבות בתל אביב חשוך ודי מוזנח, אלא גם המקום קטן, מעוצב בפשטות רבה והיה, בזמן שהגענו, ריק מסועדים. המקום נראה כמסעדת פועלים נטושה הרבה אחרי שהפועלים כבר הלכו הביתה. בעל הבית היה שרוע על איזה כיסא צדדי במכנסיים קצרים, כפתור החולצה פתוח מעל הכרס והוא צופה בטלוויזיה ברומנית. אווירה מדהימה אין שם, אבל טעם טוב בפה והרבה אותנטיות יש כיד המלך. הרי בסופו של דבר, זה שאנחנו מחפשים באמת.
אני מדבר על Bar Romanesc Adi בדרך בגין 9 בתל אביב. בכוונה אני כותב את השם באותיות לטיניות. כך כתוב על שלט הניאון המאוד מיושן שמחוץ למסעדה. אין מילה בעברית. ליד הדלת יש כיסא פלסטיק לבן, שנאמר לי שזה הסימן שהמקום פתוח ומקבל סועדים. היינו ארבעה כשזוגתי מבינה מעט רומנית והבעל בזוג השני יודע יותר וככה הסתדרנו בכלל לא רע. כשביקשנו תפריט מהמלצרית, שהיא כנראה בת זוגו של הבעלים (השרוע על הכיסא), שהיא גם הטבחית, התברר שהיא גם התפריט (המדבר).
התחלנו כמובן בשפריץ, אותה תערובת של יין לבן פשוט ומי סודה (שחבל, אבל כבר לא מגישים אותו מסיפון). משם עברנו למנות ראשונות: איקרה, פאסולה בטוטה, מטיאס, חצילים קלויים, כבד פטה עוף, חמוצים וסלט סלק אדום. האיקרה והכבד היו פשוט חלומיים. נימוחים בפה ומלאים בטעמים הנכונים שהם בלתי ניתנים לתיאור. הפאסולה בטוטה (בתרגום ישיר – שעועית שקיבלה מכות), שהיא בעצם החומוס של הרומנים, זה ממרח שעועית עם בצל מטוגן, הייתה טובה מאוד רק אחרי ששדרגתי אותה עם מלח ופלפל. בחמוצים לא נגעתי (יש לי מין שריטה כזו בראש ואני לא נוגע בחמוצים), אבל הטענה סביב השולחן הייתה שהם טובים מאוד, אבל אלו של אשתי טובים יותר. כנ”ל החציל הקלוי, שההבנה סביב השולחן הייתה שהוא פשוט מעולה למרות שלא הייתה בו שום תוספת של תבלינים.
למנות עיקריות הזמנו צ’ורבה דה פרישוארה, ממליגה ומיטיטיי עם מוז’דיי ונפרט על כל אחת:
צ’ורבה דה פרישוארה – כל צ’ורבה הוא מרק חמצמץ (בניגוד לסוּפּה שהוא המרק הרגיל) וצ’ורבה דה פרישוארה הוא צ’ורבה עם כדורי בשר מתובלים. אגב, את החמיצות של הצ’ורבה משיגים מלֶאוּשְטִיאָן (שהוא מין צמח המשמש כתבלין) או, כשאין את הצמח בהישג יד, ממי כבישת הכרוב החמוץ. הצ’ורבה וכדורי הבשר היו טובים ולדעתי לא מספיק מתובלים. אגב, ורק כרמז למוצאי האמיתי, יש בלדינו פתגם: “מי שנִכוֶה מצ’ורבה נושף ומקרר גם את היוגורט”.
ממליגה – דייסת קמח תירס שהוגשה עם שמנת וגבינה. פשוט מנה מצוינת. אהבתי מאוד, אבל חייבים לאכול כשזה רק מוגש. אין להשוות את הטעם כשהממליגה ממש ירדה מהאש לבין אותה מנה 30 דקות מאוחר יותר. הממליגה נפוצה ביותר ברומניה ובעבר היא שימשה כתחליף ללחם. למי שתוהה על כך – הממליגה הרומנית והפולנטה האיטלקית והרומי מגיאורגיה הן ממש אותו הדבר.
מיטיטיי – אלו הם קציצות קבב רומני קטנות העשויות מבשר בקר והוגשו עם מוז’דיי (mujdei) שהוא רוטב שום כתוש. אם לגן עדן היה טעם, אז זה היה טעמו. מעולה וחבל שהקיבולת שלנו (ואפילו שלי) מוגבלת. לדעתי הצנועה זו הייתה המנה הטעימה ביותר בארוחה מלאה במנות טעימות.
ולבסוף הגיע זמן הקינוח. היינו כבר שבעים ומרוצים אבל אי אפשר לגמור ארוחה כזו בלי פאפאנאש. לקחנו מנה אחת לארבעתנו. הפאפאנאש היא סופגנייה המטוגנת בשמן עמוק ומוגשת חם, עם שמנת חמוצה וריבה, לרוב ריבת פירות יער. היא הייתה טובה ואנחנו היינו כבר מלאים מדי.
ועכשיו הגיע גם החשבון – ארבעה אנשים כולל הקינוח, השפריץ והטיפ – 400 שקל. ממליץ בכל הלב.
Leave a Reply