איך למדתי לקטוף עגבניות? / מאת אברהם מורדוך

ביום ב’ ה-6 בנובמבר נסענו קבוצה קטנה של מסגל המרצים של המחלקה להנדסת תעשייה וניהול במכללת עזריאלי, מכללה אקדמית להנדסה בירושלים, למושב דקל לקטוף עגבניות. מושב דקל הוא מושב בצפון מערב הנגב, בחבל שלום, סמוך למפגש שלושת הגבולות: ישראל-מצרים-רצועת עזה. גרעין המושב הוא ממפוני העיר ימית שבסיני. יש לי סימפטיה רבה למפוני ימית היות שחלק ממשפחתי הקרובה הם ממפוני חבל ימית וגרים עכשיו בנתיב העשרה (בעצם מהווים עכשיו פליטים בארצם כשהם מקווים שיוכלו לחזור לביתם בקרוב).

200 ק”מ ושעתיים וחצי לכל כיוון (עם סטיות קלות כי אספנו שניים בדרך). במושגים ישראליים זה לא קרוב. אני אישית שמחתי לגבי היעד והמרחק, בגלל שהמושבים הרחוקים האלו הם הזקוקים ביותר לידיים עובדות. רוב העובדים הזרים שלהם נעלמו בבת אחת בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר.

הגענו והצלחנו למצוא את המשק וקיבלנו תדריך ביטחוני קצר – אם יש צבע אדום תשכבו על הקרקע ושימו ידיים על הראש. בשטח אין מיגוניות או משהו בסגנון. קיבלנו גם הדרכה מקצועית של חמש דקות נוספות של מה זה עגבנייה סוג א’ (לארגז הפלסטיק הורוד) ועגבנייה סוג ב’ (לארגז הקרטון) ועגבניות מעוכות / רקובות וכדומה – לרצפה. לכל אחד ניתנה מזמרה ביד ותוך עשר דקות מההגעה היינו בתוך השורה ועבדנו. עבדנו ברצינות ובחדווה והארגזים התמלאו בקצב. עשרות רבות של ארגזים מסוג א’. הלב מתרחב מגאווה.

היו במקום עוד כמה מתנדבים כמונו ובמפורש הרגשנו שאנחנו מביאים תועלת וזה לא יום מבוזבז. העבודה לא הייתה קשה ומומלצת לזקנים כמוני, המבלים את רוב שעות היום מול מסך המחשב ועובדים אבל בעצם לא מזיזים את הגוף.

תפוקה של יום כזה מאוד משתלמת לבעל השטח (לדבריו) אבל זו לא התועלת החשובה כאן. בעל השטח יפוצה בסופו של דבר על ידי המדינה במידה שהוא לא מצליח, בעקבות המלחמה, להביא את הסחורה לשוק המקומי ולמכור אותה. התועלת הגדולה בעיני היא להביא לשוק עגבניות כחול לבן, מקומיות, במקום יבוא מטורקיה “ידידתנו” הגדולה. חובה עלינו לצרוך תוצרת ישראל וחובה עלינו, במיוחד בתקופה כמו שאנחנו חווים עכשיו, להראות לכל העולם שאי אפשר לשבור אותנו. אנחנו נלחם ואנחנו נייצר ואנחנו נמשיך להיות מהכלכלות המובילות בעולם.

התמונות צולמו על ידי המצולמים.

הכותב הוא מרצה במחלקה להנדסת תעשייה וניהול במכללת עזריאלי