נדחה ערעור של יצרנית היין נחל עמוד ונקבע: תסיסת יין אינה נזק תאונתי אלא אירוע צפוי בייצור יין

מאת עו”ד ג’ון גבע

בבית משפט המחוזי בתל אביב-יפו נדון ערעורה של נחל עמוד בע”מ (“המערערת”) על ידי עו”ד אלי בן חיים נגד כלל חברה לביטוח בע”מ (“המשיבה 1” – “כלל ביטוח”), סוכן הביטוח (“המשיב 2” – “הסוכן”) וסוכנות הביטוח (“המשיבה 3” – “הסוכנות”) על ידי עו”ד סימה לוין. פסק הדין ניתן בפברואר 2018, בהיעדר הצדדים, מפי השופט ישעיהו שנלר, אב בית דין – סגן נשיא;  השופט קובי ורדי – סגן נשיא; השופטת עינת רביד.

עובדות המקרה: מדובר על ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, אשר דחה את תביעת המערערת, לאחר שקבע, כי לא התרחש מקרה ביטוח. המערערת הינה חברה העוסקת בגידול ענבים ליין, ייצור יין ושיווקו. כלל ביטוח הנפיקה בזמנים הרלוונטיים פוליסת ביטוח שנועדה לכסות, באופן מיוחד, את הסיכונים הקשורים לנזק העלול להיגרם ליין בתהליך ייצורו ו/או במהלך אחסנתו. משיבה 3 הינה סוכנות הביטוח, שבאמצעותה נרכשה פוליסת הביטוח והמשיב 2 הינו סוכן הביטוח השותף בסוכנות.

בפברואר 2006 נרכשה פוליסת הביטוח על ידי מנהל המערערת מחברת כלל ביטוח באמצעות הסוכנות, כאשר מדובר בביטוח הגנה מפני נזקי אש מרוחב, המותאם ליקבים. ב-21 בינואר 2007 דיווח המערער לכלל ביטוח כי יש בעיה ביין וכי הוא מקולקל עקב צבירת חומצת החומץ ביין. המערערת פנתה למשיבים, על מנת לזכות בתגמולי הביטוח, אך כלל ביטוח דחתה את התביעה בטענה, כי לא אירע מקרה ביטוחי. השאלה שעמדה לדיון הייתה: האם אכן אירע מקרה הביטוח במסגרת ההרחבה לכיסוי נזק למלאי בגין תסיסה עצמית, וזאת לנוכח הדרישה ל”אירוע תאונתי”.

פסק דין בין משפט השלום: בית משפט השלום צמצם את המחלוקת לשאלות הבאות: 1) האם הסוכן והסוכנות הטעו את מנהל המערערת והאם נהגו אתו בחוסר תום לב בעת המשא ומתן לקראת כריתת חוזה הביטוח 2) האם התקיים מקרה הביטוח 3) בהתקיים מקרה הביטוח, מהו הנזק שנגרם לכלל ביטוח ומה הסכום שעל המשיבים או מי מהם לפצותה, בהתאם לפוליסה. בית המשפט קבע, כי סוכני הביטוח לא הטעו את מנהל המערערת ביחס להיקף הביטוח, לא הציגו בפניו מצגים כוזבים, והציגו בפניו תיאור כללי של אותם נזקים שהפוליסה מכסה. בית המשפט קבע, כעמדת המשיבים, כי הפוליסה הגדירה תסיסה עצמית כתוצאה מ”אירוע תאונתי כלשהו”, ובמקרה זה, לא אירע אירוע תאונתי אלא”.. הנזק שנגרם ליין התובעת הוא נזק צפוי, שיכול לקרות לכל יין מסוג זה, בכל יקב, לאור תכונותיו של היין”.

בית המשפט דחה את התביעה (פוליסה, גיליון 2119 מה-14 ביוני 2016) וקבע, כי “הנזק שאירע ליין לא נגרם כתוצאה מאירוע פתאומי, חד פעמי, אלא שמדובר בתהליך הדרגתי שהתרחש ביין כתוצאה מהתנהלות לקויה של התובעת, כעולה מחוות דעתו של לא אחר מהמומחה מטעמה של התובעת עצמה”. מקרה ביטוח הינו אחד מאותם מקרים, אשר בעת רכישת הביטוח התרחשותו מוטלת בספק, וכי הוא נזק אקראי ובלתי צפוי. במקרה דנן מדובר בפגם הטבוע בנכס מעצם ברייתו, וכי פגם זה אינו נחשב לאירוע תאונתי, משום שנעדר ממנו יסוד חוסר הוודאות שבהתרחשות הנזק, שכן המומחה מטעם המערערת קבע כי נזק זה הינו צפוי.

טענות הצדדים: המערערת טענה, כי טעה בית המשפט בקבעו, כי הנזק שנגרם לה איננו עקב אירוע תאונתי, על אף שהתקיימו כלל מרכיבי אירוע תאונתי. אירוע התסיסה העצמית והפיכת היין לחומץ הינו אירוע בלתי צפוי, בלתי מתוכנן, פתאומי וחריג, כתוצאה ישירה של תהליך כימי שלא היה בשליטתה. הנזק שנגרם ליין נגרם עקב התפתחות בקטריאלית וכי מדובר בגדר “סכנה האורבת לכל יין, כמו שסכנת ההתנגשות אורבת לכל נהג”. המערערת טענה, כי בית המשפט לא דן בסוגית חוקיות פוליסת הביטוח, בכך שכלל ביטוח הטעתה אותה על ידי הגבלת האחריות לסך של 10% מערך הפוליסה, שנעשתה בניגוד להוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ”א-1981, בכך שלא הוצגה בהדגשה מתאימה וכי סעיף הגבלת האחריות מרוקן מתוכן את כל חוזה הביטוח, וכי הפוליסה הינה ריקה מכל תוכן, תוך הטעייה ומכשול וגזל.

המשיבים טענו, כי הפוליסה אינה מסוג הפוליסות אשר מכסות כל אירוע, אלא כמפורט בתנאיה הכלליים, ובין היתר גם הורחבה למלאי בתהליך הייצור וההבשלה, וכי פוליסה זו אושרה על ידי המפקח על הביטוח. הנזק נשוא הערעור הינו קלקול היין וכי היין החמיץ בתהליך של תסיסה אצטית, אשר מוכר, ידוע וצפוי,  ומתרחש במידה זו או אחרת בכל יין לאור המרכיבים המצויים בו, וכי לא מדובר באירוע  תאונתי, אשר רק לגביו קיים הכיסוי בפוליסה. הפוליסה הינה פוליסת ביטוח אש מורחבת, ואילו גישת המערערת מוטעית מיסודה ומנוגדת לתכליתו ומהותו של חוזה הביטוח, שכן הפוליסה איננה מתיימרת לשמש תעודת אחרית ליצרן, לאיכות  מוצריו ותקינותם.

פסק הדין: השופט שנלר דן בסעיף בפוליסה השנוי במחלוקת וקבע, כי מעיון בו עולה, שהפוליסה בכותרתה הינה “כלל ביטוח ליקב, הפוליסה לביטוח אש מורחב”, אשר עניינה הגנה מפני מזיקי אש, עשן, התפוצצות, נזקי טבע הכוללים רעידות אדמה, סערה, סופה וגשם, נזקי נוזלים והתבקעות… זיהום של יין או אלכוהול, ובתוכם גם מופיע סעיף ההרחבה המציין “תסיסה, התחממות עצמית או בעירה עצמית”. מכאן עולה, כי הפוליסה אינה מסוג הפוליסות המכונות “ביטוח כל הסיכונים”, אלא ביטוח מוגבל ביותר הבא לכסות נזקים בלתי צפויים, אשר אינם בשליטת המערערת.

בית המשפט דחה את טענת המערערת, כי התסיסה העצמית במקרה זה כלולה בסעיף ההרחבה. הפוליסה הינה פוליסה להגנה מנזקי אש מורחבת, אשר נותנת מענה מיוחד ומורחב ליקב, אך מכאן ועד לקביעה, כי המבטחת אחראית גם לטיבו של המוצר, הדרך רחוקה. כפי שציין בית משפט השלום, ההרחבה חלה “עקב אירוע תאונתי כלשהו”, דהיינו לא מדובר בביטוח האמור לכלול גם את מקצועיות היינן והיקב, ואינו מלווה אותו להצלחת ייצור היין. בהליך ייצור מוצר ייתכנו שיבושים וטעויות, אף בלתי צפויים בגין הייצור עצמו, אשר תלוי במספר גורמים, ולא נראה כי פוליסה זו היא הפוליסה אשר תיתן מענה לכל אלו.

בית המשפט ציין, כי בפרשנות חוזה ביטוח ייעשה שימוש, כבכל חוזה, על פי הכללים הרגילים החלים ביחס לפרשנות חוזים, בבחינת אומד דעתם של הצדדים, סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973, בשים לב למאפייניו הייחודיים של חוזה ביטוח, וכן ביחס לפערי הידע שבין שני הצדדים, וכן יש לשאוף לכיבוד ציפיותיו של המבוטח (פסק דין העליון נווה גן א.כ. ופיתוח השקעות נ’ הפניקס הישראלי חברה לביטוח). מחוזה הביטוח נראה, הן מלשונו, והן מאומד דעתם של הצדדים לעריכת החוזה, אשר מצד אחד עמדה כלל ביטוח והסוכנות, ומנגד עמד מנהל המערערת, כי לא הייתה כוונת הצדדים לעריכת חוזה ביטוחי, אשר יכסה כשל בהליך הייצור הנובע מאיכות המוצר או מתהליכי ייצורו, ואשר לא נובע מאירוע תאונתי חיצוני.

בית המשפט קבע, כי מלשון חוזה הביטוח, נראה, שלא הייתה כוונה לבטח כל מקרה של תסיסה עצמית, כפי שטענה המערערת. בסעיף ההרחבה מופיע בהקשר התסיסה העצמית הן “אירוע בלתי צפוי” והן “עקב אירוע תאונתי כלשהו” כאשר לשיטת המערערת, מילים אלו ריקות מכל תוכן, ודי היה בציון “תסיסה עצמית בלבד”. גם בית משפט השלום בחן את שאלת היות המקרה נכלל או לא בגדר סייפת ההרחבה, דהיינו האם התסיסה העצמית נגרמה אכן “עקב אירוע תאונתי כלשהו”, והפנה לפסק דין העליון סלע חברה לביטוח נ’ סולל בונה, אשר דן בהרחבה בפרשנות היסוד התאונתי, תוך בחינה אם מדובר בפגם מטבע הבריאה או פגם טבעי של תכונה פנימית טבעית של הרכוש המבוטח.

בית המשפט ציין, כי מומחה המערערת קבע, שתסיסה כשלעצמה היא מוכרת ובגדר סיכון צפוי בעת הליכי יצור היין ובכל יקב, ועל כן, ככל שהייתה כוונה לצדדים לבטח תסיסה עצמית לכשעצמה, אזי אין כל משמעות לתנאי שהגורם לתסיסה הינו אירוע תאונתי, ולא מדובר בהליך רגיל של ייצור, שיכול ויגרום לתסיסה מפעולה או מחדל בהליך הייצור. מנגד, אם היה מדובר על גורם חיצוני כגון הפסקת חשמל או שינוי בטמפרטורה או כל אירוע מקרי שאינו בגדר הייצור עצמו, אזי אכן, ככל שבגין האמור הייתה נוצרת תסיסה עצמית, היה כיסוי במקרה שכזה.

בית המשפט קבע, כי משלא חל מקרה הביטוח, אין צורך להידרש לכל שאר הטענות, ובעיקר בעניין טענת ההטעיה. מנהל המערערת כלל לא טרח לבחון את הכיסוי הביטוחי שהוצע לו והפוליסה לא נרכשה מפני החשש של תסיסה עצמית, אלא למקרים אחרים, ועל כן לא התבצעה הטעיה של הסוכנות כלפי המערערת.

לסיכום: בית המשפט דחה את הערעור וחייב את המערערת לשלם למשיבים שכר טרחת עו”ד.

עד למועד כתיבת שורות אלו לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט העליון.