אפשר לצאת לחוויה קולינרית בינלאומית מרתקת גם ללא תחקיר ביטחוני של “ארזת לבד?” וללא מעבר בביקורת דרכונים.
ביום חמישי (לאחר שעת עינוי בפקקים בכניסה לתל אביב), יצאנו לסיור קולינרי בסימטאות התחנה המרכזית הישנה. התחלנו בחמארה אריתראית. מהי חמארה? לא משנה אם פירוש המילה הוא מאורה או כוך-בערבית, פאב או בר – בטוניסאית, כאשר אתה נכנס לחמארה אתה יודע שהגעת. הכניסה תמיד תהיה מהרחוב הראשי, אתה מתקדם במסדרון חשוך ואז המסדרון נפתח אל החמארה, אל מתחם אפלולי, לא גדול, שולחנות קטנים, כסאות פלסטיק מפוזרים ברחבי המקום.
התיישבתי והסתכלי סביב. הפוקדים את המקום מכירים זה את זה ונראה שהם תמיד פה. חלקם סביב שולחנות, משחקים קלפים, חלקם סביב שולחן הביליארד וחלקם יושבים לאורך הקירות וסוקרים את הנכנסים. רחש של דיבורים, מסכי טלוויזיה צבעוניים עם אורות פלורוסנטיים מרצדים – אנחנו בימים של אליפות היורו בכדורגל.
מרי הייתה הראשונה שדיברתי איתה. היא הסתובבה בין השולחנות ונראה שזה הבית שלה. היא בת שמונה, עובדת פה עם אבא ואמא, מסתובבת בין האורחים ושמחה לשיחות קטנות עמם. אחותה הקטנה נשארה עם שכנה בבית. את בית הספר שלה היא מאוד אוהבת והיום היא מאוד מתרגשת כי מחר תלך למסיבת יומולדת של הבן דוד שלה. בהמשך נכיר מנהגי חגיגות משפחתיות מפתיעים של מהגרי העבודה בישראל, שחיים באופן חוקי או בלתי חוקי בשכונות סביב התחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
אבא של מרי מוזג לנו קפה עם הל חזק, מר, ממותק. טקס הקפה כולל מזיגה מקנקן מסורתי, בליווי קטורת. בתרבות האריתראית, אם תקפיד להתחיל את היום עם קפה טוב, תבטיח לעצמך יום טוב. האריתראים חיים פה, חלקם מוסלמים וחלקם נוצרים. הם ברחו מארצם למודת הקרבות ומעוטת האמצעים לנסות לבנות בישראל חיים ומשפחה. לצד הקפה טעמנו פופקורן ממותק – שהוא החטיף הכי מקובל פה בחמארה. טעמנו גם חלבה מחומוס. מסתבר שגם חומוס ולא רק שומשום בליווי סוכר יאפשר את המרקם המיוחד של חלבה.
יצאנו דרך אותו מסדרון אל הרחוב. ביינתיים כבר החשיך. עשרות חנויות הנעליים של רחוב נווה שאנן, שאני זוכרת מלפני חמישים שנה, התחלפו בהמון מספרות, חנויות מזון, כולל פרטי מזון המיובאים מארצות המוצא של הדרים בשכונה (למשל, שורש טפיוקה), מסעדות אותנטיות, חנויות בגדים ונעליים. התחושה ברחוב היא בינלאומית, אוכלוסייה צבעונית, בליל שפות, מוסיקה והכל מתנהל לאט. אנשים לא ממהרים, מתנהלים באיטיות, מסתכלים סביב, בוחנים.
רוב המסעדות היו ריקות. חולפים על פני מסעדה סינית. מישהו מציין שהיא מצוינת, עם אוכל סיני כמו בסין ולא כמו במסעדות הסיניות ברחוב התל אביבי של מרכז העיר. והמחירים זולים. ממשיכים הלאה: דגל נפאל ודגל ישראל מתנופפים זה ליד זה בחלון המסעדה. נעצרים וממתינים מעבר לחלון. שולחן קטן מועבר אל המדרכה מול המסעדה. תיכף יגיע המעדן הנפאלי הכי מוכר לתייר המערבי “מומו”. המראה דומה לכיסונים מהמטבח המזרח אירופי אבל עם טוויסט טעם מהמזרח הרחוק.
ממשיכים במסע הקולינרי. נכנסים דרך דלת קטנה, כמו זו שנכנסה בה עליזה לארץ הפלאות והפעם לגן עדן קולינרי – פיליפיני. רונלדו וביאטריס מנהלים מסעדה פיליפינית. מגישים מנות מסורתיות שמאופיינות בהשפעה אמריקאית. האמריקאים נוכחים בפיליפינים כבר מ-1899. ובהמשך, בשנות ה-40 של המאה הקודמת. חלק ממנות הבשר שהוגשו טובלות ברוטב קוקוס, שדומיננטי בבישול הפיליפיני.
המסעדה שמארחת אותנו היא מקום לאירועים לקהילת הפיליפינים בישראל. קהילת הפיליפינים הגיעה לישראל כבר לפני יותר מעשרים שנה, רוב הפיליפינים משמשים כמטפלים סיעודיים והם מאוד אסירי תודה על ההזדמנות שיש להם לחיות ולעבוד בישראל. אחד המנהגים המקומיים שהם אימצו הוא חגיגת בר ובת מצווה לילדיהם שנולדו בארץ. המסעדה של רונלדו וביאטריס מתפרנסת בעיקר מאירועים אלה של הקהילה, אבל יש גם שירותי מסעדה ליחידים.
מנות הבשר מאופיינות בבשר חתוך לרצועות או קוביות ומבושל ברטבים משתנים. דג מטוגן מוגש על עלי חסה. הדג מגיע ישירות מהפיליפינים – דג החלב. מעל אורז לבן, התוספת שמלווה את כל המנות.
המנה המסקרנת ביותר הייתה חטיף עור חזיר שמתאפיין במרקם יותר מאשר טעם. מקרם “שמתפצפץ” בפה ונעים לחך. המנות האחרונות היו מאכזבות למדי, עוגיות קוקוס של פסח, שממש לא מעוררות געגוע, ופלאן סטנדרטי.
למרות הקינוח, מומלץ להגיע, לטעום ולהתענג על טעמי הפיליפינים. אותי לוותה כל הזמן תחושת ההחמצה שהפיליפינית של אמא שלי לא אהבה לבשל. לפני עזיבתנו עוד הספקתי לפטפט קצת עם רונלדו וביאטריס במטבח. הם מאוד אוהבים את שהותם בישראל. ביאטריס התחילה לבשל לפני כעשר שנים. זו העבודה שהיא באמת אוהבת וכשגילתה שהפיליפינים והישראלים אוהבים את התבשילים שלה, עזבה את כל עיסוקיה האחרים והתרכזה בעיקר. הם מארחים סועדים קבועים שמגיעים למסעדה מכל רחבי הארץ. והבן, רגע לפני גיוס, עוזר להורים במטבח וקוצץ בצל ירוק.
בברכת המסדר: Vive la chaine (יחי השרשרת).
הכותבת היא מהנדסת מזון, עבדה שנים רבות בתעשיית המזון הישראלית וכיום מקדמת את המזון האורגני המעובד בישראל. חברה במסדר אבירי הגריל הישראלי
נהניתי מהכתבה קצת תאור חיובי על הנעשה בחצר האחורית של תל אביב. מה העתיד של אנשים אלה ? והעתיד של מדינת ישראל יחד איתם?