כבר מאוחר בערב, ליד שולחן עגול יושבים עשרה מבוגרים, עם בטן מלאה וללא דם במוח. הכול ירד ישר למערכת העיכול, המוח נשאר רעב, אין מספיק סוכר. הארוחה כאילו לא נגמרה והיה חסר התו האחרון על מנת שהפרטיטורה תושלם לפי הכתובים. ההרגשה של אי שובע, של חוסר אקורד אחרון, של פינאלה לא גמור, התפשטה מסביב לשולחן. ההמתנה הייתה ארוכה מהרגיל. הפתרון הנראה לעין וגם לבטן היה במשקה מתוק, רצוי משהו עם ניחוח של חו”ל, למרות היכולות הישראליות לייצור יינות מתוקים. כאן נכנס גורם ההפתעה, יין מתוק, דווקא ישראלי, אך עם ניחוחות וטעמים של חו”ל. לא סתם חו”ל, פורטוגל המפורסמת.
“לגמרי במקרה הכינותי מראש”, כמו שאומרים מקבלי פרסים “מופתעים” מהפרס. כמה שעות לפני ארוחת הערב, לאחר חיפושים קדחתניים באוסף הזקן שלי, שלפתי T2 ישראלי בן שמונה שנים, יין אדום מתוק, כן אדום מתוק, מחוזק, המנסה להגיע לדרגות של פורט Vintage. זה הפורט המפורסם, הטוב ביותר, היין המסמל את פורטוגל במיטבה, היין שהאנגלים המציאו תרתי משמע, ומשתמשים בו כדיז’סטיף ולפעמים כאפריטיף, היין ל-Ladies המסמל יותר מכל את האצולה הבריטית האמיתית ואת אלה המנסים לחקות אותה.
ענבי פורטוגל המאושרים לייצור הפורט המיוחד הם לא יותר מ-10-12 זנים, בחלקם עם שמות מקומיים לא מוכרים לזרים, אך בראשם שני זנים מוכרים וידועים לכול: Tinta Cao + Touriga National, שעלו לארץ כעולים חדשים והגיעו ליקב רמת הגולן בכרמים עד גובה של 750 מטר. לכל זן יתרון וחסרון משלו: הטוריגה תורם את הצבע האדום-סגול עמוק, הרבה ניחוחות פירותיים ובו זמנית תנובה מצומצמת, וממולו הטינטה, שמוסיפה סוכר וחמיצות רצויה אך גם היא קמצנית בתנובה.
כרגיל, אצלנו (לא בפורטוגל) אפשר לייצר יין T2 בהתאם להחלטת היינן, קרי כל בציר. בפורטוגל, יין Vintage מייצרים בין שלוש עד ארבע פעמים בעשר שנים וזה רק לאחר בדיקת הענבים לפני הבציר, והצהרת היקב על כוונותיו לייצר יין בדרגת Vintage. אגב, היין הפורטוגזי מבלה בחבית בין שנתיים לשלוש, וכך גם שלנו, 26 חודשים בחבית. כן, גם ב-T2 היין מחוזק עד 18% אלכוהול, המאזן את המתיקות ומחלק את האלון בין הניחוחות והטעמים המלאים פרי אדום בשל. הרבה דובדבנים, הרבה קסיס, מאזנים את היין המיוחד, העושה אותו קל ובו זמנית מוגדר היטב. יופי של יין ש”סגר” לנו היטב את הערב. יין משלנו, שאפשר להגדירו כיין גדול עם יכולת הישרדות של עשרות שנים.
Leave a Reply