יקב בר מאור מבנימינה (לצד תחנת הרכבת) בבעלות יעקב בר מאור המתמחה בגידול הגפן וייצור יין לייצור יינות יוקרה אזוריים כבר יותר מ-15 שנה מהכרמים שבבקעת הנדיב, הגיש תביעה על סך 3 מיליון שקל כנגד צומח גרנות אגודה שיתופית ומפעלי גרנות – אגודה שיתופית חקלאית מול קיבוץ גן שמואל.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה נאמר כי הנתבעות הציגו עצמן כבעלות ניסיון באחסון יינות יותר מ-20 שנה ובעלי מוניטין בתחום זה, וכי בראשית חודש יולי 2023 נחתם הסכם אחסון בין הצדדים, לפיו יאחסן יקב בר אור אצל הנתבעות בגרנות יין בטווח טמפרטורה של 16 מעלות עם סטייה אפשרית של שתי מעלות. בהתאם להסכם האמור איחסן יקב בר מאור אצל הנתבעות מעל 33,100 בקבוקי יין.
לטענת יקב בר מאור, בעקבות חשיפה לטמפרטורה גבוהה (טמפרטורה של 28.8 מעלות בחדר מחסן קירור מאחר שמתג ההפעלה בלוח הפיקוד היה כבוי, קרי 12 מעלות מעל הטמפרטורה המוסכמת) ולחות גבוהה בחדר האחסון שגרמה לקריסה של דפנות קרטוני היין ולהיווצרות עובשים ופטריות על גבי הבקבוקים והאריזות, נוצר ביין שינוי כימי בלתי הפיך. זאת, לרבות ירידה משמעותית בכמות הסולפיטים ביין, אובדן תרכובות ארומטיות לתרכובות אצטיות, התפתחות ארומות לא רצויות, הזדקנות מהירה, ירידה משמעותית בחיי המדף של המוצר, עליית נפח הנוזל והרטבת הפקק, והיווצרות עובשים על גבי הפקק, הקפסולה, הבקבוק והאריזה.
בתביעה נאמר, כי הפקקים של היין המאוחסן המיועדים לשמירת היין לכעשר שנים, נרטבו ונספגו ביין, בעקבות עליית הטמפרטורה ועליית נפח היין שגדל ונזל דרך הפקק. דבר זה הוביל לפגיעה באיכות היין, פגיעה בלתי הפיכה בקיצור חיי המדף של היינות כולם, עובש על גבי הפקק, על הקפסולה ועל הקרטונים.
לדברי יקב בר מאור, מסעדות רבות שעבדו עימם, הודיעו על הפסקת העבודה בשל הסחורה הפגומה שהגיעה לידיהם, ואף דרשו זיכויים עבור מוצרים פגומים, ובכך נגרם לה נזק ממשי בהווה ובעתיד שאומדנו המוחלט טרם התגבש. בתביעה נאמר כי יקב בר מאור הסתמך על המלאי הנוכחי שאוחסן אצל הנתבעות ובשל כך מכר את הענבים האדומים של השנה לצד ג’ וכך הוא נותר ללא ענבים ו/או יכולת לייצר יין בתקופה הקרובה, ונותר חסר מענה לביקוש הגבוה בשוק, מתחמק מלסגור עסקאות עם לקוחות חדשים המעוניינים לרכוש את היינות, מאחר שאין ליקב יין לספק.
נזק זה, נאמר בכתב התביעה, מתמשך במינימום עד ליום בו היקב יוכל לספק יינות חדשים כנגד היינות הנזרקים (משלב הגידול ועד לקבלת מוצר מוגמר למכירה) ונזקים עתידיים נוספים שאין ביכולת היקב לאמוד אותם כעת, בגין זיכויים ללקוחות הדורשים את כספם בחזרה, תביעות עתידיות, איבוד לקוחות ומוניטין עד כדי חיסול היקב.
לדברי יקב בר מאור, הנתבעות שזכו לקבלת דמי האחסנה בהתאם להסכם ומאידך לא עמדו בתנאי ההסכם ובדרישות הדין ביחס לטיב האחסון, לליקויים הרבים והחמורים שנמצאו המהווים סטיות חמורות ומהותיות מהמוסכם בין הצדדים, מבקשות הלכה למעשה להתנער מאחריותן ובכך הותירו אותו מול שוקת שבורה.
בתביעה נאמר כי נכון למועד הגשת התביעה טרם התגבשו מלוא הנזקים שנגרמו ליקב בר מאור לרבות בגין השמדת כל הסחורה המקולקלת והפסדים רבים נוספים, זאת עת הוא נותר חסר מענה לביקוש גבוה בשוק, עד ליום בו יוכל לספק יינות חדשים כנגד היינות הנזרקים, ובנוסף נזקים עתידיים נוספים שאין לו בשלב הזה היכולת לאמוד אותם. לכן מתבקש בית המשפט להתיר ליקב בר מאור להגיש בעתיד תביעה נוספת כנגד הנתבעות שמקורה בעילת התביעה הנוכחית, אם במידה ויהא צורך בכך, לרבות סעד של פיצוי בגין אובדן השקעה והפסד מוניטין.
תגובת הנתבעות לא התקבלה עד כה.
אז מה נכתב בהסכם בין הצדדים? / פרשנות של אבי בן חורין
קריאת התקציר לגבי התביעה של היקב כנגד המאחסן מעלה מיד מספר נקודות, שאפשר לומר שהן חוזרות מדי פעם, כאשר יש מצב של יריבות (במקום שיתוף פעולה) בין שני הגורמים – בעל מחסן ובעל הסחורה או חברה שמשנעת סחורה ובעל המטען וגם חברה שעוסקת בלוגיסטיקה של שינוע והלקוח שלה.
הנקודה הראשונה לבדיקה היא מה רשום בהסכם בין הצדדים, וזאת על בסיס נקודת הנחה שיש הסכם בכתב ולא לחיצת יד על בסיס שיחה בע”פ. במקרה שלפנינו מצויין “בהתאם להסכם” – השאלה: מה מופיע בסעיפים ה”קטנים”? האם יכול להיות שיש ויתור על תביעות (הדדי או חד צדדי)? או לחלופין, אין ויתור גורף, אך נרשם שבמקרה של תביעה, האחריות של הגורם המאחסן / המשנע מוגבל בסכום מינימלי, שאינו נותן בפועל שום מענה לנזק שנגרם.
נקודה אחרת היא “התעניינות” (מושג קצת בעייתי) באמצעי הטיפול המתוכננים לפעול / להתבצע במקרה של כשל כלשהו. במילים אחרות – מהם אמצעי המיגון למקרה של דלקה, או למקרים של פריצה ואולי אף לגניבה (ויש הבדל בין המושגים). לעיתים כדאי להתייעץ עם בעל מקצוע מטעם הלקוח לגבי המשמעות של אותם אמצעים להגנה על רכושו כשהוא בחצרי אחרים.
ישנה כמובן נקודה מוכרת, שבה מציין האחד “יש לי ביטוח” וכולם רגועים. האם לא למדנו, שכאשר מישהו אומר לנו “יהיה בסדר” צריך לדאוג? מה נעשה אם בעל המחסן, ובצדק מבחינתו, יבטח את סיכון הפריצה של המלאי של לקוחותיו על בסיס נזק ראשון, כלומר סכום נמוך משמעותית מהסכום הצטבר של ערכי הסחורות המאוחסנות? בשעת אירוע, כשסך המטען החסר גבוה מסכום הביטוח המירבי לנזק זה, מי יקבל תגמולי ביטוח ומי יצטרך לפנות לדיון משפטי?
אם עברנו לשאלת הביטוח, אזי כולם מכירים (או אמורים להכיר) את הדרישה הנפוצה של הצגת “אישור קיום ביטוחים”, שהינו מסמך שאמור לתת מידע ולו חלקי על האופציה לתגמול במקרה הצורך. עם זאת, צריך למשל לדעת שהעובדה שלבעל המחסן יש ביטוח אחריות כלפי צד שלישי לא מבטיח שיש לו כיסוי לנזקים למלאי לקוחות. במקור פוליסה מסוג זה, כללה חריג שקבע שרכושם של אחרים שנמצא אצל המבוטח איננו מוגדר כצד ג’. יש מי שיודע למחוק את הסייג אך זו לא נחלת הכלל. אי לכך יש לוודא שלבעל המחסן יש פוליסת ביטוח – אחריות בעלי מחסנים. האם היא תיתן את התשובה לצרכים של הלקוחות?
האם בחריגיה כלול למשל נזק כתוצאה משבר מכני, או במילים אחרות האם כשל בפעילות הרגילה של מערכת הקירור כלול בכיסוי? במקרה שלפנינו מדובר על ” מתג ההפעלה בלוח הפיקוד היה כבוי” – האם זו פעולה ידנית שבוצעה בטעות או המערכת עקב סיבה טכנית הפסיקה באופן אוטומטי את פעילותה?
האם למשל, שאל הלקוח (במסגרת המו”מ לעבודה משותפת) מהו הגיבוי למקרה של הפסקת פעילות הקירור? אם לא שאל – האם זה יעמוד לרעתו כ”רשלנות תורמת”?
האם בעל הסחורה ביצע ביטוח למקרים כאלו בנפרד? האם הוא שכנע את עצמו שזה בזבוז כסף והאחריות היא של המאחסן? האם הוא שכנע את מבטחיו שמדובר על כיסוי למקרים שהמקור הראשון לפיצוי (קרי בעל המחסן) לא מוכן לכך, לא מחזיק ביטוח לכך ומעדיף התנהלות משפטית (שכמוכר לנו במקומותינו זמנה ארוך מאוד ותוצאותיה לוטות בערפל סמיך) ולכן הסיכוי לתביעה נמוך אך עדיין קיים?
לגבי ההפסדים התוצאתיים, שמוזכרים כאן עם רשימה לא קטנה של בעיות, צריך לבדוק במקור (כלומר בהסכם בין המתקשרים בעיסקה) אם לא צוין במפורש שנזקים כאלו אינם כלולים באחריות המאחסן, הווה אומר, אם הוא אחראי (ועדיין צריך להוכיח שהתרשל בתפקידו) עדיין הוא מוגבל לנזק הישיר, כלומר שווי הפריטים (גם כאן עלול להיווצר ויכוח האם השווי הוא עלות יצור / עלות קנייה מספקים או עלות מכירה וגם זאת נקודה שחייבת להירשם בהסכם).
Leave a Reply