דיאנא – סוף הדרך / מאת אבי בן חורין

יום שישי בצהריים, עמק יזרעאל – החום בשיאו. היכן אוכלים? מחשבה רגילה, אך מה עם התשובה.

מקום א’ – כבר היינו, מקום ב’ – לא התלהבנו, מקום ג’ – סגור, ואז לפתע עולה הרעיון – מזמן לא ביקרנו בדיאנא, ששמה יצא לטוב זה זמן והזיכרון, או ליתר דיוק הטעם, עדיין על השפתיים.

טלפון קצר מבהיר שאין מניעה להגיע למקום הנוכחי (ממרומי ההר, היא חזרה למיקומה ברחוב הראשי). תוך זמן קצר אנחנו מטפסים לנצרת, ועל אף התנועה המזדחלת והעמוסה בשעה זו, אנו מגיעים בקלות יחסית למקום. המסעדה ריקה מסועדים (מפתיע, אך אולי יש סיבות) ואנו פוגשים איש צוות חביב ומאיר פנים ומצליחים לברור בין מגוון המנות המצויות את אלו שמתאימות למצב הרוח, מצב הבטן ומזג האוויר.

הפיתות מקמח מלא שמגיעות עם המטבלים הראשונים נותנות הרגשה נפלאה ואתה נוגס ונוגס וההנאה בעיצומה. כשמגיעה הטחינה וצלחת הסלט הטורקי, אתה ממש באופוריה – זה הטעם הנפלא מהעבר. אין כיום מוצרים כאלו, כמה טוב להתענג עליהם (האם גם יהיה קרם בוואריה מפעם כקינוח?).

המטבח ממשיך לשלוח מנות  – מסבחה, טבולה, קבב, שיפודי פרגית וכאמור אין טענות. ליתר דיוק – יש מחמאות. ההערה היחידה בשלב זה היא העובדה שביום חם כפי שהיה, כאשר מגישים כד מים וכד לימונדה, ולא מוסיפים קערית עם קרח – זה לא הולם, אך אנחנו עוברים על כך לסדר היום.

נהנינו והכל נראה ונשמע בסדר (אפילו יותר מבסדר), אך האכזבה לא איחרה לבוא. סיימנו לאכול, הצלחות ריקות (כמעט נקיות), אך הן נשארות על השולחן. דקה, שתיים, חמש, עשר דקות, ודבר לא קורה. משום מה אין מי שייגש ויפנה את השולחן. מדוע? הצוות נמצא, המסעדה כאמור ריקה (יש רק עוד שולחן אחד עם אורחים) והביצוע כושל. כשלבסוף ניגש אחד המלצרים אלינו והציע קפה, הסכמנו ולא הבנו שעכשיו נמשיך לשבת עוד דקות לא מעטות (או כך לפחות זה הרגיש לנו).

עם הקימה מהשולחן, נשארנו כולנו המומים. אף אחד מאנשי המסעדה לא ניגש לדלת, אף אחד לא אמר שלום או להתראות – בקיצור, התעלמות מוחלטת, ולמען הסר ספק – כולם ראו את התנועה שלנו לדלת. המסקנה הייתה אחת – זו הייתה כנראה היציאה האחרונה מדיאנא, וכנראה שהליכות ונימוסים כמצופה מ”ליידי די” (והיו לה כאלו), אינם עוד נחלת המקום. חבל.