נטו אחזקות אינה זכאית לתגמולי ביטוח בגין סחורה שהשמידה עקב בדיקה של משרד הבריאות

בבית משפט השלום בתל אביב יפו נדונה תביעתה של נטו מ.ע. אחזקות בע“מ (החברה), שיוצגה על ידי עו“ד יוסף רנרט ואח‘ נגד הראל חברה לביטוח בע“מ (הנתבעת), שיוצגה על ידי עו“ד ש. שחק ממשרד עו“ד תגר ואח‘. פסק הדין ניתן ב-28 ביוני 2017 בהעדר הצדדים, על ידי השופטת חנה קלוגמן.

החברה היא חברת אחזקות בתחום המזון, שעליה נמנות מספר חברות לרבות חברת ויליגר תעשיות, שעיסוקן ביבוא ורכישת תוצרת מקומית, ייצור, עיבוד, שיווק והפצת מזון. בעת קרות האירוע, שבגינו הוגשה התביעה, הייתה התובעת מבוטחת אצל הראל בשתי פוליסות: פוליסת אחריות מוצר ופוליסת ביטוח אש.

ב-6 במאי 2013, בעקבות בדיקה אקראית של משרד הבריאות אצל לקוח קצה של ויליגר, התגלה חיידק הליסטריה במוצרי סלמון מעושן המיוצרים על ידי ויליגר. כתוצאה מכך היה על ויליגר לאסוף את כל מוצרי הסלמון המעושן מלקוחות הקצה בכל הארץ ולבצע ניקוי וחיטוי במכונות המפעל. בעקבות הנזקים שנגרמו לתובעת היא פנתה לנתבעת לקבלת תגמולי ביטוח.

ראשית, התובעת טענה כי יש לדחות את טענת הראל לפיה התובעת לא זכאית לקבל תגמולים כי היא לא זו שנגרם לה הנזק, שכן הנזק נגרם לחברה הבת ויליגר, ששיווקה את המוצרים בהם התגלה החיידק. שנית, התובעת טענה כי על הנתבעת לשלם ריבית מיוחדת עבור סכום שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, בגין הוצאות איסוף המוצרים, שלא שולם במועדו אלא רק עם הגשת כתב ההגנה. על פי התובעת, לריבית המיוחדת יש לצרף תשלום שכר טרחת עו“ד ותשלום אגרת בית המשפט. שלישית, התובעת טענה כי על הנתבעת לשלם בגין הצורך לפנות ולהשמיד את הפריטים שניזוקו. לדבריה, לנזקים אלו יש כיסוי ביטוחי בפוליסת ביטוח אש שערכה אצל התובעת, תחת הסעיף ”הגנה על שם מותג“.

הנתבעת טענה, כי היחידה שזכאית לקבל תגמולי ביטוח היא ויליגר בע“מ ולא התובעת –  טענת היעדר יריבות. בנוגע לתשלום ריבית מיוחדת בגין תשלום סכום שאינו שנוי במחלוקת, טענה התובעת, כי כתוצאה מהתנהלות התובעת שלא החזירה לתובעת ”שטר סילוק חתום על ידה“ העניין נפל ”בין הכיסאות“, אך העניין תוקן עם הגשת כתב ההגנה. בנוגע לתגמולי ביטוח בגין הסחורה שהושמדה, טענה הנתבעת, כי אין לתובעת כיסוי ביטוחי וזאת, בין היתר, בגין שני סייגים לכיסוי: האחד בדבר ”נזק שנגרם לרכוש המבוטח מחמת זיהום“ והשני בדבר ”נזק שנגרם לרכוש המבוטח בפקודת רשות ציבורית“.

פסק הדין: בנוגע לטענת היעדר היריבות קבע בית המשפט, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה על ידי הנתבעת: ”הנתבעת לא העלתה טענה זו לא במכתב דחייה שהיה לשלוח לתובעת ולא בכתב ההגנה, כך שלמעשה לא ניתן יותר להעלות טענה זו“. כן נקבע, כי גם לגופו של עניין הטענה נדחית, שכן שמה של חברת ויליגר תעשיות מופיע על העמוד הראשון בשתי הפוליסות.

בנוגע לטענה לפסיקת ריבית מיוחדת בגין הסכום שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים (הסכום בגין איסוף המוצרים), קבע בית המשפט, נוכח טענת הנתבעת כי התובעת לא הגישה לה שטר סילוק חתום: ”נכון שהתובעת הייתה יכולה לחזור ולפנות לנתבעת, אך נכון אף יותר שהנתבעת הייתה זו שיוזמת את התשלום של הסכום שאינו שנוי במחלוקת, שהיה אחוז נמוך ביותר מסכום הדרישה שהוגשה לה, והיה עליה לעקוב אחר ביצוע התשלום“. על כן פסק בית המשפט הפרשי הצמדה וריבית שיחושבו מ-30 יום ממועד הגשת הדרישה לתשלום ועד התשלום בפועל, וכן החזר אגרה באופן יחסי בגין סכום זה.

בית המשפט לא פסק ריבית מיוחדת, שכן גם התובעת הייתה יכולה ליזום את תשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת בפנייה נוספת לנתבעת במקום להוסיף את הסכום לתביעתה. בית המשפט הוסיף, כי לא מצא בסיכומי התובעת כל התייחסות לנזק בגין אובדן רווחים. משכך, חלה ההלכה הברורה בעניין זה לפיה ”דין טענה שנטענה בכתב הטענות, אך לא הועלתה בסיכומים – אם בשל שגגה או במכוון – כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה“. בנוגע לראש הנזק בגין ערך הסחורה שהושמדה, בית המשפט דן בסעיף ”הגנה על שם מותג“ המצוי בפוליסה, אשר התובעת טענה שחל בנסיבות המקרה. לפי הסעיף: ”היה ובעקבות נזק למוצרים, המבוטח יטען שלשם הגנת שמו ו/או שם המוצר ו/או שם המותג ו/או סימון מסחרי יש להשמיד את הפריטים שניזוקו וטענה זו תאושר על ידי השמאי המטפל, אזי הפיצוי לפריטים שניזוקו יחושב על בסיס אובדן כללי (loss total). המבטחים ישלמו במקרה הזה גם את הוצאות הפינוי וההשמדה“.

הנתבעת טענה, כי הכוונה בצמד המילים ”נזק למוצרים“ היא לנזק מכוסה בפוליסה שנגרם כתוצאה מאחד הסיכונים בפוליסה, ואילו התובעת טענה כי אין לכך דרישה והכוונה לכל נזק מסיבה כלשהי. בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי הנזק שנגרם למוצרים אינו מכוסה בפוליסה ואף הוסיף, למעלה מן הצורך, כי הסייגים בדבר נזק שנגרם לרכוש המבוטח מחמת זיהום ונזק שנגרם לרכוש המבוטח בפקודת רשות ציבורית חלים בנסיבות המקרה.

לסיכום, בית המשפט קבע כי התובעת זכאית לקבל הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים מ-30 יום ממועד הגשת הדרישה לנתבעת ועד התשלום בפועל וכן החזר אגרה יחסי בגין סכום זה. כן קבע, כי יש להוסיף לסכום זה שכר טרחת עו“ד בשיעור 20% מהסכום ששולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הדרישה ועד התשלום בפועל. בית המשפט דחה את ראשי הנזק האחרים שנתבעו (ערך הסחורה שהושמדה ואובדן רווחים).

עד למועד כתיבת שורות אלו לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.