עובד משחטה נפגע ממתקן תלייה של עופות, אך המעסיקה לא עמדה בנטל להוכיח כי לא התרשלה

בבית משפט השלום בירושלים נדונה תביעתו של פלוני (התובע) אשר יוצג על ידי עו”ד אשרף עבד אל קאדר כנגד מ.ב גלאט עוף למהדרין (הנתבעת 1) וכנגד איילון חברה לביטוח (הנתבעת 2) אשר יוצגו על ידי עו”ד א. רחמני. פסק הדין (ת”א 50999-03-18) ניתן ביוני 2021, מפי סגנית הנשיא, השופטת מרים קסלסי.

בפני בית המשפט הונחה תביעה לפיצוי התובע בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לו במקום עבודתו אצל הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת).

על פי הנטען בכתב התביעה, אירוע התאונה התרחש במאי 2016, עת תלה התובע עופות על מתקן תלייה במהלך יום עבודתו, כשלפתע אצבעותיו נתפסו במתקן התלייה, המתקן המשיך להסתובב וכתוצאה מכך, נכרתה האצבע ה-2 בידו השמאלית של התובע והאצבע ה-4 בידו הימנית.

בין הצדדים לא הייתה מחלוקת, כי הנכות הרפואית הצמיתה של התובע עמדה על שיעור של 19%, אלא המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת האחריות – האם הנתבעת אחראית לקרות הנזק אשר נגרם לתובע, או שמא היה זה התובע שברוב “טיפשותו”, כטענת הנתבעת, השתעשע במכונה שלא הוכשר לעבוד עליה וכן לא אמור היה לעבוד עליה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות בתיק, קבע בית המשפט כי דין התביעה להתקבל.

משלא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי התובע לא הוכשר לעבוד על מתקן תליית העופות, ובהינתן שמדובר היה בעובד חדש שהחל לעבוד אצל הנתבעת כחודש וחצי לפני  התרחשות תאונת העבודה, בחן בית המשפט את השאלה האם העובד על דעת עצמו בחר לעבוד על מתקן תליית העופות או שמא מנהל העבודה הורה לו לעשות זאת.

בית המשפט ציין, כי הנתבעת בחרה שלא להביא את מנהל העבודה מטעמה למתן עדות, על אף שלא הייתה לה כל סיבה סבירה להימנע מכך, במיוחד כשמנהל המחלקה אישר כי מנהל העבודה המשיך לעבוד באותו המפעל לאחר התרחשות התאונה. במצב דברים זה, חלה על הנתבעת החזקה הראייתית, לפיה הימנעותה מלזמן עד כה חשוב פועלת לרעתה, וכי עד זה ככל הנראה היה תומך בעדות התובע.

עוד הוסיף בית המשפט, כי על אף מילות השפר שבהן בחר בא כוח הנתבעת לכנות את התובע, הוא לא שוכנע כי התובע – עובד חדש אצל הנתבעת – עבר לעמדה אחרת, מבלי שאיש הורה לו לעשות כן. אמנם, מדובר היה בעדות יחידה של בעל דין, אך עם זאת, היא נתמכה בהיגיון, בהימנעות מלהעיד את מנהל העבודה ובהימנעות של הנתבעת להציג סרטון ממצלמה שנמצאה במפעל, ואשר מנהל המחלקה העיד כי צפה בו, מיד לאחר ששמע על האירוע. תמיכה נוספת לאחריות הנתבעת מצויה בדו” ממונה הבטיחות, אשר המליץ על התקנת “מפסקי חירום לליין… וניתוק משני צדי המכונה”.

יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי אף שהתובע הרים את נטל הראיה והוכיח את אחריות הנתבעת, עדיין ניתן היה לקבוע כי נטל הראיה הועבר לנתבעת וזו לא הרימה אותו, שכן מדובר ב”דבר מסוכן” בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין, ולכן על בעל המתקן והממונה עליו להוכיח ,כי לא היו במעשיהם משום התרשלות. הנתבעת לא הוכיחה שהמתקן מגודר, בטוח ושנמנעה הגישה אליו על ידי מי שאינו מורשה, כך שגם אם התובע מיוזמתו החליט לעבוד על קו תליית העופות, היה אמור מנהל העבודה, אחראי משמרת ואפילו עובד ותיק, למנוע זאת ממנו.

בית המשפט ציין, כי באופן כללי, נהוג שלא לזקוף אשם תורם משמעותי לעובד במקרים של תאונת עבודה. בהתאם לזאת והיות שהתובע לא עבר מיוזמתו שלו לעבוד במכונה שלא הורשה לעבור אליה, אלא ציית להוראה לעשות כן, והיות שלא קיבל הדרכה על מכונה זו כאמור, ובנוסף המכונה לא גודרה, ולא היו לה מפסקי חירום קרובים, לא נכון היה לזקוף לחובת התובע אשם תורם כלשהו.

לפי כל שהובא לעיל, בית המשפט קבע כי הנתבעת היא האחראית לנזקי התובע, הן מכוח עילת הרשלנות והן מכוח הפרת חובה חקוקה.

סוף דבר, בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 228,750 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד.

עד למועד כתיבת שורות אלה, לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

---

הכותב הינו מייסד ושותף במשרד ג’ון גבע-הדר עורכי דין ומגשרים.

תגובות עד יום א’