בית המשפט דחה תביעות הדדיות בסוגיית בעלות על השם “שניצליה”

בית המשפט המחוזי בחיפה דחה תביעות הדדיות שהוגשו בסוגיית בעלות הצדדים על השם “שניצליה”. התביעה האחת הוגשה על ידי רשת השניצליה כנגד זכייניה לשעבר שמעון ורונית כמיסה המפעילים עסק לממכר מזון מהיר בכרמיאל הנושא את שם “השניצליה” (השניצליה-כמיסה). עם ביטול הסכם הזיכיון בין הצדדים התקשרה רשת השניצליה עם זכיין אחר לשם הפעלת הסניף שלה בכרמיאל.

בתביעתה היא טענה כי בני הזוג כמיסה מעולם לא קנו לעצמם כל זכות קניינית בסימנה המסחרי הרשום, בו הם עשו שימוש במשך תקופה של שמונה השנים בהם שימשו כזכייניה. על כן, משבוטל הסכם הזיכיון עמם אין להם כל זכות לעשות שימוש כלשהו בקניינה הרוחני. התבקש בית המשפט התבקש לאסור עליהם לעשות שימוש בסימנה המסחרי של רשת השניצליה.

בני הזוג כמיסה טענו בתביעתם, כי רשת השניצליה איננה בעלת הסכם הזיכיון ועל כן טענתה באשר לשימוש הלא חוקי בסימנה המסחרי איננה מבוססת. עוד טענו, כי הרשת הייתה מנועה מלרשום את סימן המסחר, בין השאר בשל הפגיעה בחופש העיסוק ובחופש הביטוי הכרוך בכך. לטענתם, לאור השימוש שנעשה על ידם בסימן המסחר שאיננו רשום, הייתה רשת השניצליה מנועה מלרשום את סימן המסחר.

בפסק הדין נקבע, כי רשת השניצליה לא השכילה להמציא ראיה לכך שסימן המסחר שבשימוש בני הזוג כמיסה מצוי בבעלותה, מאחר שאין בידיה ראיה לקיומו של הסכם המחאת הזכות מבעלי הזיכיון הקודם מטעמם שימשו בני הזוג כמיסה כזכיינים, טרם התקשרותם בהסכם עמה.

השופט גדעון גינת ציין בפסק דינו, כי בני הזוג כמיסה החלו להשתמש בסימן המסחר כ-3 שנים ויותר בטרם הוגשה בקשת הרישום על ידי רשת השניצליה וטענותיה של רשת השניצליה לעוולת גזל ולדלדול מוניטין נעדרת תשתית עובדתית או משפטית.

לדבריו, מכיוון שבני הזוג כמיסה השתמשו בסימן מסחר שאינו רשום, הרי שלכל היותר יש בשימוש שעשתה בו רשת השניצליה וליתר דיוק בשימוש שעשתה בסימן הזהה לו כמעט לחלוטין, משום עוולת גניבת עין.

בפסק הדין נקבע, כי מאחר ושניצליה הינו שם מתאר, שהרי המדובר בבית עסק לממכר שניצל, הרי שהשם המתאר אינו זכאי להגנה מפני עוולת גניבת עין שהרי אין זה ראוי כי יינתן לבעל עסק להשתלט על מילה השגורה בשפה.

עוד קבע השופט גינת, כי בני הזוג כמיסה לא הוכיחו קיומו של מוניטין במקרה הנדון וגם אם נניח כי שם העסק שלהם “השניצליה כמיסה” זכה לחשיפה נרחבת, לא הוכח כי הסועדים בו מזהים את השם שניצליה אך ורק עמו, ועל כן נמצא כי השם שניצליה אינו בר הגנה.

השופט קבע כי כי מאחר והשם שניצליה הוא שם מתאר מן הראוי היה למנוע מרשת השניצליה את רישום סימן המסחר, מאחר ושם מתאר לא יזכה להגנה, שהרי אין זה ראוי כי ינתן לבעל עסק להשתלט על מילה השגורה בשפה. חריג לכלל זה הוא במקום שבעל העסק רכש במהלך עסקו אופי מבחין לשם הטובין, אופי המייחד את אותו שם מיתר הטובין בני מינו.

בסופו של דבר דחה השופט את שתי התביעות ללא צו להוצאות.